תשובות הרשב"א מיוחס להרמב"ן קנו

שאלה כרם רבעי נוהג בח״ל ואסור לאכול מפירותיו בלא פדיון או לא:

תשובה תניא פרק כיצד מברכין רבי חייא ור״ש ברבי חד תני כרם רבעי וחד תני נטע רבעי קי״ל בארץ כמאן דתני נטע רבעי ובח״ל כמאן דתני כרם רבעי וכדאמר התם כל המקל בארץ הלכה כמותו בח״ל בשמעתא דצלף והלכך בארץ אסור לאכול מפירות כל נטע רבעי בלא פדיון בין כרם בין שאר אילנות ואפילו גפן יחידית, אבל בח״ל אין צריך פדיון אלא כרם בלבד דהיינו כרם הנטוע ב׳ כנגד ב׳ ואחת יוצאת זנב הא פחות מכאן נדון כגפן יחידית ואין צריך פדיון מכל מקום כרם רבעי אסור לאכול מפירותיו אפילו בח״ל בלא פדיון וכן כתב רב אחאי ז״ל ואף בעלי התוס׳ ז״ל כתבו כן ואף מדברי הר״ז ז״ל נראה כן פרק כיצד מברכין. אבל ראיתי לר״ם ז״ל שכתב שאין נוהג בח״ל אלא ערלה לבד אבל רבעי אין נוהג שכך כתב בהל׳ מאכלות פרק י׳ יראה לי שאין נטע רבעי נוהג בח״ל אבל אוכל פירות שנת ד׳ בלא פדיון כלל שלא אמרו אלא בערלה וק״ו הדברים ומה סוריא שחייבת במעשרות ושביעית מדבריהם אינה חייבת בנטע רבעי כמו שיתבאר בהלכות מעשר שני בח״ל לכ״ש שלא יהא נטע רבעי נוהג בה. וכן כתב עוד בהלכות מעשר שני פ״ט כשם שאין מעשר שני בסוריא כך אין נטע רבעי בסוריא. ונ״ל שלמד כן מן הירושלמי דתנן במסכת מעשר שני פרק כרם רבעי מציינין אותו כרם רבעי ב״ש אומרים אין לו חומש ואין לו בעור וב״ה אומרים יש לו פרט ועוללות והעניים פודין לעצמן וב״ה אומרים כלו לגת וגרסינן עלה בירושלמי תניא רבי אומר בד״א בשביעית אבל בשאר שני שביעית ב״ה אומרים יש לו חומש ויש לו בעור על דעתיה דהדין תנא לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימא אין מעשר שני בשביעית דכוותה אין נטע בשביעית מעתה אל יהי לו קדושה פירוש שלא יהא צריך פדיון כלל בשביעי ואי אפשר לומר כן שהרי לא נחלקו ב״ש אלא בחומש וביעור הא לקדושה מודו לכשתמצא לומר מיהא דשביעית מיירו ותירצו קדושתו מאליו למדו קדש הלולים הרי הוא כקדש שאומרים עליו הלל וכו׳ כדאיתא התם. עוד תמן תנינן אין לנכרי כרם רבעי וחכמים אומרים יש לו פירוש משנה בפ״ג של תרומות א״ל אלעזר ביני מתניתא אין לנכרי נטע רבעי כל עיקר ר׳ ביבי קומי ר׳ זירא בשם ר׳ אליעזר אתיא דרבי יהודה כב״ש על דעתיה דרבי כב״ש אי לא למדנו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימא אין מעשר שני בשביעית ר׳ יהודה אומר לא למדנו נטע רבעי אלא ממעשר שני מה מע״ש אין בסוריא אף נטע רבעי אין בסוריא אמר ליה חמי מה אמר לא אמר אלא אין לו חומש ואין לו בעור הא שאר כל דברים יש לו ר׳ יהודה אומר אין לנכרי נטע רבעי בסוריא ע״כ בירושלמי. ועוד אמר שם תניא ר׳ יוסי ור׳ אליעזר אומר לא נתחייבו ישראל בנטע רבעי אלא לאחר י״ד שנה שכבשום ושחלקו אמר רב חסדא אתיא דר׳ יוסי בר׳ יהודה כשיטת ר׳ יהודה אבוה כמה דר׳ יהודה אמר לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימא אין מעשר בסוריא דכוותה אין בסוריא כן ר׳ יוסי לא למדה נטע רבעי אלא ממעשר מה מעשר אינו אלא לאחר י״ד שנה שכבשו ושחלקו דכוותה אין נטע רבעי אלא לאחר י״ד שנה ע״כ. ושמעינן מינה לדעת רב ביבי ולדעת רב חסדא דלמאן דיליף נטע רבעי ממע״ש אין נטע רבעי בסוריא וכ״ש בח״ל כמ״ש וכיון שכן לדידן דקי״ל פרק האיש מקדש דב״ה ילפי נטע רבעי ממע״ש קדש קדש א״כ אף אנו נאמר לבית הלל שאין נטע רבעי בסוריא כשם שאין מעשר בסוריא וק״ו בח״ל. ואני תמה שא״כ נאמר שאין נטע רבעי בשביעית לב״ה כשם שאין מעשר בשביעית ואילו ב״ה סתמא תנן יש לו חומש ויש לו בעור כלומר לעולם. ועוד אני תמה לפי סוגיית הירושלמי וכי ב״ש בלבד למדו נטע רבעי ממע״ש ולא ב״ה ולמה אמרו יש לו חומש ויש לו בעור ולמה בוצר כולן לגת אלא מפנו שלמדו אותו בג״ש דקדש קדש ממע״ש אלא ע״כ אף ב״ה ילפי ממע״ש ואפילו רבי יהודה לכ״ע ורבנן דידיה דלא כחד. אלא נראה לי פירושו דלב״ש למדו אותו לכל דיני מן מעשר כלומר שעשאוהו לגמרי כמע״ש שהרי לב״ש כל זמן שאין מעשר כגון בשביעית אין נטע רבעי וכל זמן שיש מעשר יש נטע רבעי לחומש ולביעור ואע״פ שאין מעשר בשלישית מ״מ כשם שמעשר נוהג בהם וכמו שאמרו בירושלמי שלישית וששית הואיל ואין בהן מע״ש יש להם נטע רבעי ומעשר שביעית אין לה מעשר כל עיקר ושמא בלא חומש לדעת רב ביבי ורב חסדא קדושה מיהא יש לו לנטע רבעי בשביעי להצריכו פדיון בלא חומש. ואע״פ שאין בה מעשר כל עיקר שאני הכא דריבה לו הכתוב קדושה דכתיב קדש הלולים וכדאמרי׳ לעיל בירושלמי קדוש קדושתו מאליו למדו מדכתיב קדש הלולים וא״נ ס״ל דלב״ש אף קדושה אין לו בשביעית וכדמהדר ליה ר׳ זירא לרב ביבי אתה אמרת לא אמר אלא אין לו חומש ואין לו בעור הא כל שאר דברים יש לו כלומר לא כמו שאתה אומר דר׳ יהודה בשיטת ב״ש אמרו וקסבר דלב״ש אין נטע רבעי בשביעית כלל ומינה דרבי יהודה נמי אין נטע רבעי כל עיקר בסוריא לא היא דב״ש לענין קדושה מודו דנוהג אפי׳ בשביעית ולא נחלקו אלא בחומש ובעור בשנה שביעית בלבד ורבי יהודה לא אמר אלא שאין נטע רבעי לנכרי בסוריא ולא בשיטת ב״ש אלא בטעמא אחרינא תליא דאלמא ר׳ ביבי סבר דלב״ש אין נטע רבעי נוהג בשביעית כלל ואין רבי זירא מודה בדבר זה. ואע״פ ששנינו ב״ש אומרים יש לו פרט ויש לו עוללות דאלמא כחולין נינהו לב״ש י״ל דשאני התם דהוי טעמא לפי שהוא נאכל לבעלים מדכתיב ואיש את קדשיו לו יהיה. למדנו מכאן שהכתוב עשאן כנכסיו וכיון שלא למדו אלא ממעשר לדעת ר׳ יוסי והרי הוא כמעשר שני לגמרי אף הוא אין נוהג אלא בזמן שמע״ש נוהג ובמקום שמע״ש נוהג אבל לב״ה לא למדו אותו לגמרי ממע״ש שהרי יש לו חומש ובעור בכל זמן וכיון שכן אף הוא אינו למד ממע״ש אלא לענין קדושתו כלומר לפדיונו ולבעורו ולחומש ולהיותו ממון גבוה לפי שהכתוב קראו קדש כמע״ש הא בזמן ובמקום אין למד ממנו משום דכתיב וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים ובשנה הרביעית דמשמע כל זמן שערלה נוהגת ובכל מקום שערלה נוהגת נטע רבעי נוהג ומעתה לדידן רבעי נוהג בין בארץ בין בח״ל. וא״ת מ״מ למה דחה רבי זירא לרב ביבי ואמר דר׳ יהודה לא בשיטת ב״ש אמרה אלמא ר׳ יהודה אפילו לב״ה אין נטע רבעי נוהג בסוריא ואע״ג דנחלקו עליו חכמים הא קי״ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח״ל. לא היא דרבי יהודה לדעתיה דר׳ זירא לא משום שהוא למד ממעשר הוא ולא בישראל איירי אלא בנכרי וכדתנן בהדיא רבי יהודה אומר אין נטע רבעי לנכרי וטעמא דר׳ יהודה או אפילו בארץ קאמר וכסתמא דמתניתא משום דקסבר יש קניין לכותי בא״י להפקיע מיד מעשר וכדאמר רב כהנא לדברי רבי יהודה פ׳ השואל (ב״מ ק״א) גבי שטף נהר את זיתיו וכן יש לו קניין להפקיע מקדושת מעשר וכדסברוה התם לרבי יהודה בפרק השואל וה״ה לקדושת רבעי אבל בסוריא שהוא כבוש יחיד יש לו בה קניין להפקיע מידי קדושת מעשר ומידי קדושת נטע רבעי הא ישראל יש לו כרם רבעי אפי׳ בסוריא ואפילו בח״ל כיון שערלה נוהגת בהן. אלא שאני תמה לפי סוגיית הירושלמי דלכאורה משמע לדבר תורה אמרו וא״כ מ״ש לב״ש אף לב״ה ערלה ונטע רבעי בסוריא מדרבנן במסכת ערלה ספק ערלה בא״י אסור ובסוריא מותר ובח״ל יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט ותנן התם החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה והכלאים מד״ס וקמפרשי שמואל ורב יהודה ולוי פ״ק דקדושין מאי הלכה הלכות מדינה ומדאורייתא משרא שרי אפילו בסוריא, וא״כ בין לב״ש בין לב״ה אין נטע רבעי בסוריא מן התורה. וי״ל דסוגיית הירושלמי במסכת מע״ש כר׳ יוחנן דאמר התם הלכה למשה מסיני ומ״מ אפילו למ״ד התם מהלכות מדינה אף כרם רבעי נוהג מהלכות מדינה כערלה שכל מקום שערלה נוהגת רבעי נוהג ופוק חזי מה עמא דבר שכל מקום שהלכה רופפת רואין היאך ציבור נוהגין כמו שאמר שם בירושלמי רבי ירמיה בעי קומי רבי זירא כדברי ב״ש מי שעשה אותו כנכסיו מהו להתחייב במעשר אמר ליה כדאמר ריב״ל לא סוף הלכה זו אלא כל הלכה שרופפת בב״ד ואינך יודע מה טיבו צא וראה היאך ציבור נוהגין ונהוג כן וכן חמי דלא מפרש, ואף אנו נאמר כיון שאנו רואין ציבור נוהגין כן קדושה ברביעי ולפדותו בח״ל אף אנו נוהגין כן וכ״ש שיש לסמוך על הגאון ורבותינו הצרפתים ז״ל שכתבו כן. ולענין פדיון אם יש במחובר ואם לאו תניא בתוספתא דמע״ש כרם רבעי ב״ש אומרים אין פודין אותם ענבים אלא יין וב״ה אומרים יין וענבים הכל מודים שאין פודין אותו במחובר והרמב״ם ז״ל כן כתב ונתן טעם לדבריו מפני שהוא כמע״ש ואין מעשר במחובר, ורבינו שמשון ז״ל כתב בפירוש המשנה שלו אי אפשר לפרש דהוי טעמא משום דילפינן קדש ממעשר ואין מעשר במחובר משום דבפ׳ מרובה (ס״ט) משמע דפדיון במחובר מועיל ד״ת דאמרינן התם א״ר יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ואקשינן עלה מדתנן פרק כרם רבעי הצנועין מניחים המעות ואומר כל הנלקט מזה יהא מחולל על מעות הללו ופרקינן לא תימא כל הנלקט אלא כל המתלקט כלומר דקודם לקיטה היו הצנועים פודין ולא אחר לקיטה שכבר זכו בהם אחרים ולא היה כח ביד הבעלים לחלל ע״כ. ומכאן קשה לדברי הרמב״ם ז״ל ואע״ג דאסקינן התם אלא לעולם כל הנלקט מ״מ לאו מכח קושיא זו שאין פודין נטע רבעי במחובר חזר בו אלא דבכדי לא משבשינן וכיון שכן ממאי דמתרצינן מעיקרא ואמרינן אימא כל המתלקט שמעינן דמדאורייתא אית ליה פדיון אפי׳ במחובר. ועוד אני תמה על דברי הרמב״ם ז״ל שכתב עוד והצנועים היו מניחים המעות בשעת השמיטה ואומרים כל הנלקט מפירות נטע רבעי יהא מחולל על מעות האלו שהרי אי אפשר לפדותו במחובר כמו שביארנו עכ״ל. ואינו מחוור דהא קי״ל כר׳ יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדיש כו׳, ואע״ג דמתניתין דצנועים קתני הנלקט אנו לא קי״ל בההיא מילתא כסתמא אלא כסתמא אחרינא דאין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל וכדמסיים עליה קרא ואיש כי יקדיש ביתו קדש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו. ואולי דעת הרב ז״ל דשאני נטע רבעי דכיון דממון גבוה הוא ואפ״ה אוקמיה רחמנא ברשותיה לאחוליה מש״ה לא איכפת לן ביה אי מחיל ליה ואפילו כי ליתיה ברשותיה דסוף סוף אפילו כי איתיה ברשותיה לאו דיליה הוא ואפ״ה מצי מחיל ליה וכדאמר רבא התם בפרק מרובה אי לאו דאמר רבי יוחנן צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד ה״א מאן תנא צנועין רבי מאיר היא לאו מי אמר ר׳ מאיר מעשר ממון גבוה הוא אפ״ה לענין פדייה אוקמיה רחמנא ברשותיה דכתיב ואם גאל יגאל איש ממעשרו קרייה רחמנא מעשרו ומוסיף חומש כרם רבעי נמי קדש קדש יליף ממעשר מה קדש דכתיב גבי מעשר אף על גב דממון גבוה לענין פדייה אוקמיה רחמנא ברשותיה אף האי קדש נמי דכתיב גבי כרם רבעי אף על גב דלאו ממון דידיה לענין אחולי אוקמיה רחמנא ברשותיה הלכך אע״ג דליתיה ברשותיה מצי מחיל דהא כי איתיה ברשותיה לאו דידיה הוא ומצי מחיל. והא ליתא דהא רבא לא פליג אדר׳ יוחנן אלא אי לאו דאמר ר׳ יוחנן ליתא להאי טעמא וכיון שכן הוא דצנועים ליתא כלל דאי אמר כל הנלקט לא הוי פדיון דלאו ברשותיה וכדר׳ יוחנן ואי אמר כל המתלקט לא אפשר משום דמדאורייתא אין ברירה ולא ידענא לה פתר להא דצנועים לפסק הלכה. ומ״מ לענין מחובר קשה לן שמעתתא דמרובה אמאי דתניא בתוספתא ומעשים בכל יום דפודין אפילו במחובר ועם מה שפירש רבינו שמשון ז״ל נתיישב לי הכל שהוא ז״ל פירש דהא דאין פודין במחובר טעמא לפי שאינם בקיאים בשומא בעודו במחובר מידי דהוה אענבים לב״ש והא דמחללין במחובר גבי צנועים התם תקנתא עביד שלא יכשלו וזה נכון, ומכלל דבריו בזמן הזה שאין מדקדקים בשויו אלא כשמואל דאמר אם חללו על שוה פרוטה מחול הלכך מוקמינן ליה אדיניה דאורייתא ואפילו במחובר שפיר דמי: