תשובות הרשב"א מיוחס להרמב"ן קלח

שאלה האומרת מאיס עלי אם יש רשות ביד האשה לומר בלתי טענות ומום אין בו ואם כופין אותה על מזונותיה ואם הבעל חייב לגרשה וליתן לה כתובה וכל מה שהביאה בנדונייתה:

תשובה האומרת מאיס עלי אינה צריכה לתת טעם ואמתלא לדבריה מפני מה הוא מאוס בעיניה לפי שכשם שהדעות במאכל כך הדעות באנשים ונשים וזו שאומרת שהוא מאוס בעיניה ואינה רוצה בו ובכתובתו שומעין לה להתנהג עמה כפי הדין שנאמר עליה בגמרא. בנדון האומרת מאיס עלי מדין הגמרא כך הוא. דע כי היא אינה יכולה לכוף בעלה לגרש אותה בגט לפי שהאשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא כ״א לרצונו ואילו היה מוציא שלא לרצונו היו מתקנים לו כתובה מן האשה, כדי שלא יהא קל בעיניה להוציאו כשם שתקנו לאשה כתובה מבעלה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכן אמרו בגיטין פרק הנזקין (גיטין דף מ״ט:) כי היכי דכי מפיק לה איהו אית לה כתובה מיניה כי נפקא לה איהי נמי ליתקנו ליה כתובה מינה, והיתה התשובה בזו אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו למה תתן לו היא כתובה והא אילו לא רצה לגרש מדעתו לא היה נותן לה גט. ועוד שנינו בכתובות פרק המדיר אלו שכופין להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס והמקמץ והמצרף נחשת, הנה שלא הזכירו עם אלו מאיס עלי. ועוד שנינו בנדרים פרק אחרון (דף פ״ט) בראשונה היו אומר שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך השמים ביני לבינך ונטולה אני מן היהודים חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומתקלקלת עם בעלה וכו׳ כדאיתא התם. מכל אלו אתה רואה שהאומרת מאיס עלי אין כופין הבעל לגרש. ועוד יש ראיות אחרות מן הגמרא ומן הירושלמי אלא שאיני צריך לכתוב לך כלן ודי לך באלו ואל תשמע למי שיאמר לך זולת זה הכלל וכל שכן בזו שתובעת כתובה יש לחוש שמא עיניה נתנה באחר והאומרת מאיס עלי שנזכר בגמרא היא שאומרת מאוס הוא בעיני ואיני חפצה לא בו ולא בכתובתו ובלבד שיוציאני, וכן תמצא שם בפירש״י פרק אע״פ, וכיון שרוצה לצאת בלא כתובה ודאי נראה כדבריה שדעתה אונס אותה לקוץ בו וכיון שכן צריכים אנו לכוף אותה בדרכים שכופין לשאר המורדות האומרות רוצות אנו בו אלא שאנו רוצות לצערו אבל לעולם אין כופין הבעל לגרש. ואע״פ שהרמב״ם ז״ל כתב באומרת מאיס עלי שכופין אותו לגרש, אין נכונים דברים במקום זה ואל תחוש לזה וכלל זה מסור בידך שאין כופין לגרש אלא באלו בלבד ששנויין במשנה פרק המדיר ובנושא הפסולות בין דאורייתא כאלמנה לכה״ג וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בין דרבנן כגון שניות לעריות וכן מי שנשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא היו לו בנים ממנה ולא מאשה אחרת והטעם שלא יהא בטל מפריה ורביה כדאמר רב תחליפא בר אבדימי משמיה דשמואל בהמדיר. וכן האומר איני זן ואיני מפרנס כדעת ר״ח ז״ל. וכן יבמה שנדרה בחיי בעלה כופין אותה להוציא. הרי אלו שכופין להוציא אבל במקום אחר כלל לא אלא שיש מקומות אחרים שמבקשים ממנו ליתן גט וליתן כתובה ואם לא רצה ליתן גט כופין אותו ליתן כתובה והיא יושבת תחתיו והם שאמרו יוציא ויתן כתובה ואם כפאוהו לגרש ע״י כותים הרי זה גט פסול וכדתנן פרק בתרא דגיטין גט המעושה בישראל כשר ובכותים פסול ואמרו בגמרא דאפילו ישראל דוקא במעושה כדין אבל שלא כדין פסול. ולענין כתובה ונדוניא שהביאה לו כן הדין, אינה מפסדת כלום אא״כ עמדה במרדה י״ב חדש וכל אותן י״ב חדש אין כופין אותה אלא להכריז עליה בבתי כנסיות כדי לביישה כדרך שעושין למורדת האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה, אבל אם עמדה במרדה י״ב חדש ורצה הבעל לגרש הפסידה הכל בין עיקר כתובה בין תוספת בין מה שנתן לה הבעל משלו בין בשעת נשואין בין לאחר נשואין לפי שלא נתן לה הבעל ע״מ שתקח כסף שהרבה לה וזהב ותעשה לבעל אחר ואפילו תפסה מזה כלום מוציאין ממנה ונותנין לבעל. ונדוניא שהביאה בין במטלטלין בין במעות והוציאה הוא ואינם קיימין עכשיו הפסידה ג״כ כלם ואפילו תפסה היא מנכסי הבעל כנגדם מוציאין ממנה ונותנין לבעלה. אבל בלאות נדונייתה שהן קיימין עדיין נפלו בספק בדין הגמרא אם הם שלה או שלו ולפיכך אם קדמה היא ותפסה אין מוציאין מידה ואע״פ שתפסה בפני עדים אבל אי לא תפסה אין מחייבין הבעל ליתן אלא ישארו בידו, כמו שאמרו פרק אע״פ (כתובות ס״ג:) כלתיה דרב זביד אימרדא הוה תפיסא חד שירא יתיב אמימר ומר זוטרא ורב אדי ויתיב רב גמדא בינייהו ויתבי וקאמרי הפסידה בלאותיה קיימים פירוש בלאות נדונייתה הקיימים א״ד לא הפסידה בלאותיה הקיימין וכו׳. והשתא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר דתפסה לא מפקינן מינה ודלא תפסה לא יהבינן לה ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא ואם הכניסה ג״כ קרקע בנדונייתה אפשר לומר דדנין בו כל דאלים גבר כלומר הזריז והחזק זכה שאם יפה כחה של אשה ונכנסה בקרקע אין כח ביד ב״ד להוציא מידה אלא הבעל יחוש לעצמו, ואם גברה ידו והוציאה משם זכה, וכן היא אם גברה ידה והוציאתו משם אין ב״ד משתדלין בדבר אלא מניחין הדבר ביניהם מפני שהדין אצל ב״ד מסופק ואין מכניסין עצמן במה שאין יכולין לברר והחזק הרי זה נשכר. וי״ל דקרקע לעולם בחזקת הבעל עומד דכל מה שהכניסה לבעל וקבלו על עצמו הרי הוא של בעל ובחזקתו אע״פ שהיא כשבאה לגבות כתובה יכולה שתאמר כלי או קרקעותי אני נוטלת מתורת גוביינא הוא ושעבוד הוא שיש לה עליהם כמו שמפרש ריש פרק אלמנה, וכיון שכן קרקע בחזקת בעליה עומד דהיינו הבעל והלכך אע״פ שירדה היא בשדה מסלקין אותה ומורידין הבעל בחזקה. אבל נכסי מלוג נראה שלא הפסידתם ואפילו הן תחת יד הבעל מוציאין ממנו ונותנין לה שלא הפסידה אלא כתובה שיש בכללה עיקר ותוספת ונדוניא אבל נכסי מלוג אינם בכלל כתובה אלא שר״ח ז״ל כתב דאפילו נכסי מלוג בכלל ויש לו קצת ראיה מהירושלמי ולדבריו אם תפסן הבעל אין מוציאין מידו. זהו דינה כשגירשה הבעל מרצונו לאחר י״ב חדש, אבל אם לא רצה לגרש כבר אמרנו שאין כופין אותו וכל שלא גירש אינה נוטלת כלום לפי שלא ניתנה כתובה לגבות עד שעת מיתה או גירושין. ופירוש נכסי מלוג הרי הן שלו כל זמן שיושבת תחתיו שלא גירשה. ומכל מקום אחר שעברו י״ב חדש והפסידה כל הכתובה אם רצה הבעל לקיימה צריך לכתוב לה כתובה מנה וכמו שאמרו אסור לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה (ב״ק פ״ט). ואם רצה הבעל וגירש תוך י״ב חדש לא הפסידה כלום אלא הרי היא כשאר הנשים הגרושות מדעת הבעל שנוטלות כתובה ויוצאות לפי שכבר אמרינן שתוך י״ב חדש אינה פוחתת כלום מכתובתה. ולענין מזונות תוך זמן זה כל שעומדת במרדה אין לה מזונות כלל וכן תמצא מפורש לרי״ף ז״ל פרק אע״פ ומפרש בירושלמי המורדת והיוצאת משום שם רע אין לה מזונות. זהו דין מורדת ומאיס עלי מדין הגמרא, אבל הרי״ף ז״ל כתב דברים אחרים בפרק אע״פ מתקנת הגאונים ז״ל ואותם הדברים זה כמה דורות שלא שמענו שנהגו כלל, ושמא גם הם לא תקנו אלא לדורם והם ידעו מאיזה טעם תקנו אנו לא נוציא אשה מתחת בעלה כלל מתקנה. וכן כתב הרמב״ם ז״ל ולא שמענו בדורות אלו מי שעשה כתקנה זו מעולם ואל תחוש להם לעשות מעשה אלא סמוך על דין הגמרא וכל שכן שראוי להחמיר בדבר שבערוה: