תשובות הרשב"א מיוחס להרמב"ן קלג

שאלה * ראובן נשא אשה והיתה קטטה ושנאה קדומה בינו ובין אביה ועכשיו מצא מקום לגבות חובו ויצא קול שנתן עיניו באחרת ולגרש זו, ומפני שיש חק מהמלכות להיות כל מגרש בלתי רצון אשה ואביה אחת דתו להמית לבד אשר יעקרו נשואין מצד דתו בטענת איסור ואף זו בהודעה ולא יכול זה לגרש, שם לה עלילות דברים פעם בטענת גניבה פעם בטענת מומין פעם שראה אותה מדברת עם אחד פריץ ובמקום רואים ופעם שאמר לו אותו פריץ שהשחית דרכו עמה ואמר שהוא מאמינו וכשהיה מהפך טענותיו בב״ד גערתם בו ואמר כי עוד אין לו טענה אחרת וכשראה שכל זה לא עלה בידו אמר שהוא בעצמו ראה שזנתה:

תשובה ראיתי אני מה שכתבת ואמרת שאין לב״ד לאוסרה עליו בטענותיו ואני מסכים לעיקר מה שאמרת לאחר שעיינתי ודקדקתי בטענותיו ובטענותיך וכמו שהראוני מן השמים הנני כותב אליך פרטי הדברים שהביאוני לומר כן. ותחלת כל דבר אומר מה שיראה בעיני שהוא יסוד כל הענין והוא מה שראיתם אותו מרגיל קטטה עם האשה והוא מחזר לגרשה ומוציא עליה שם רע ברוב ענין ונמצא במקצתם שקרן ולפיכך שוב אין נאמן בכל מה שיטעון עליה שכך עונשו של בדאי שמחזיקים טענותיו בשקר וכמו ששנינו פרק האשה שלום (יבמות דף קי״ד:) קטטה בינו לבינה ושלום בעולם ובאה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת ואמרינן עלה בגמרא (קט״ז) ה״ד קטטה כגון דאמרה לבעלה גירשתני נאמנת ואוקימנא גירשתני בפני פלוני ופלוני ושיילינהו ואמרו להד״מ ואמרו מ״ט דקטטה רב חנניה אומר משום דמשקרא כלומר שראינוה שמשקרת מחמת קטטה ורוצה להתגרש מתחת בעלה מעתה אחזוקי מחזקינן לה בשקרנית בכל מה שתאמר שהיא מותרת לעלמא ושאין רשות הבעל עליה לפי שכבר גירשה ואינה נאמנת אחר שנמצאת שקרנית, והכא דכוותה היא דמשום שאין רשאי לגרש כ״א מדעת ב״ד שקורי משקר בכל מה שיאמר ואפי׳ טען מה שהיינו מקבלים ממנו ומאמינים אותו מעיקרא. ועוד דאפילו באיניש דעלמא איני רואה כאן דבר שתאסר לבעל. דמה שטוען תחלה שראה אותה מדברת עם אותו האיש אע״פ שהוא חשוד בכל העבירות אין זה אוסר לבעל ׳ חדא שלא דבר עמה בסתר ואפילו גירשה הבעל וכנסה זה אין מוציאין אותה ממנו ואין כאן דבר מכוער, ולא עוד אלא אפילו דבר עמה במקום סתירה אינה נאסרת עליו, וגדולה מזו שנינו פ״ק דסוטה (דף ב׳) כיצד מקנא לה אומר לה בפני שנים אל תדברי עם פלוני ודברה עמו עדיין היא מותרת לביתה ומותרת בתרומה נכנסה עמו לבית הסתר ושהתה עמו עד כדי טומאה אסורה לביתה. ואמרינן בגמרא (ס:) דה״ק אל תדברי ודברה אל תדברי ונסתרה לאו כלום הוא אל תסתרי ודברה עדיין היא מותרת לבעלה ואפילו ראינו ביניהם דברים מכוערים אינה נאסרת בכך לבעלה דכל אותן שאמרו פ״ב דיבמות (דף כ״ד:) מכוער הדבר ותצא לאו מבעל קאמר אלא מבועל, ודעת הרי״ף ז״ל ור״ח ור״ת ז״ל דאפילו פיו על פיה אינה סוטה כדמשמע בירושלמי פרק המדיר ואין אוסרין ואין מלקין על יחוד דא״א ואפילו מדרבנן ואין האשה נאסרת על בעלה אלא ע״י קנוי וסתירה ואפילו קנא לה ונסתרה בפני ע״א אינה אסורה ויכול למחול על קנויו ולרבינא אפילו אחר שנסתרה בפני שנים אלא דלא קי״ל כוותיה בהא משום דהא קא קפיד וקנא לה. ואע״פ שהעיז רשע זה בפניו ואמר שהשחית דרכו עמה אינו נאמן ואפילו היה עד כשר והעיד עליה שזנתה עם אחר לפי שאין ד״ע פחות משנים וכ״ש זה שהעיז פניו והעיד על עצמו שהוא רשע שאינו נאמן ואפילו העיד הוא ואחר עליה לפי שהוא חשוד על העריות ואינו נאמן בעדות אשה בין לאפוקי בין לעיולי. אלא שאין אנו צריכין בנדון שלפנינו שאפילו כשר שבכשרין שהעיד עליה שזנתה עם אחר אינו נאמן כדאמרי׳ אין דבר שבערוה פחות משנים. ומה שטען שהוא מאמין אותו האיש במה שטען שהעיז פניו אין מקבלין ממנו דמתוך שהרגיל קטטה שקורי משקר, ומה שאמר שמואל אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה לאו לאוסרה עליו דבר תורה קאמר שהרי אפילו קנא לה ואיכא עד טומאה אינה אסורה על בעלה אא״כ נסתרה בפני שנים וכשקנא לה מאיש ידוע ואיכא עד טומאה ודאי לכאורה מאמין הוא לדברי העד ואפ״ה אינה נאסרת עליו דאוריי׳ שלא חלקה תורה בע״א בין מאמין בין אין מאמין ויכול הוא עוד למחול לקנויו ואפילו עד טומאה לאחר סתירה חדוש הוא אע״פ שלכאורה מאמין הוא אחר שקנא לה ונסתרה, אלא כי אמר ליה שמואל זיל אפקה כדי שלא יהא לבו נוקפו קאמר, א״נ חייב לאפוקה בבא לצאת ידי שמים קאמר וכהנהו עובדי דשלהי נדרים (דף צ״א) אבל זה מרבה רגלים שאינו מאמין אלא שעושה עצמו כמאמין כדי לגרש לא אמרו שתצא. ועוד כי מה שפירשתם באי מהימן לך כבי תרי אי איניש מהימן הוא אצלך בכל כשנים שאין משקר, יפה אמרתם ודברים של טעם הם דאי לאו הכי הל״ל אי מהימן לך דעבדא איסורא זיל כו׳ ולא ה״ל למתלי בנאמנותו של עד אלא בפחיתותה, ומהימן לך דהכא דקים ליה בגויה כדאמרי׳ פרק הכותב (כתובות דף פ״ה) בבת רב חסדא לרבא ואבא מרי בריה דרב פפא לרב פפא, אבל זה שהוא חשוד על העבירות מה ראה זה להאמינו ואפילו אמר שמאמינו אנן סהדי דאינו אלא מחמת שמצא עליה עילה לגרש או מחמת חשד האשה, ואין לך חשד יותר מרוכל שהיא חוגרת בסינר ואפ״ה אינה אסורה לו. ועוד מסתבר לי דלא אמרינן אי מהימן לך אלא באינה מכחישתו אלא שותקת הא מכחישתו לא דע״א בהכחשה אפי׳ בעלמא לאו כלום הוא וכ״ש בדבר שבערוה וכדאמר פרק האומר (קדושין ס״ה:) גבי מעשה דחבילה ותסברא ע״א בהכחשה מי מהימן מדקאמר בהדיא מי מהימן משמע מי מהימן כלל ולא אמרינן ביה מי מהימן כבי תרי דע״א אומר נתקדשה אין זו מקודשת כלל ואינה אסורה לשום אדם ואפילו למאמין שלא חלקו בשום מקום וההיא דשמואל באינה מכחישתו היא. וסעד מצאתי בדברי רש״י ז״ל שפי׳ וז״ל אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה הואיל ולא הכחישתו ע״כ. ובדקתי אחר כל פירושי רש״י ז״ל ובכלן מצאתי הואיל ולא הכחישתו, אלא שלבי מגמגם אולי טעות סופר הוא דהואיל ולא הכחשתו קאמר כלומר ולא הכחשתו אתה. והלשון שנמצא בפירושין עיקר דאי לא מאי קאמר אי מהימן ליה הא מהימן ליה ומאי הואיל ולא הכחישתו דקאמר, ואם נתינת טעם הוא כלומר הואיל ולא הכחישתו נראה דמהימן לך כבי תרי זיל אפקה לא ה״ל למימר אי מהימן אלא כיון דמהימן לך כבי תרי והיינו דאביי דעבדה כשאר איסורים דאמר ליה ע״א אכלת חלב או שורו נרבע והלה שותק ומה בין אביי לרבא בהא, ועוד מאי כבי תרי אטו מדאין מכחישו מאמין כבי תרי דלמא מספקא ליה ומש״ה לא מכחיש ולא מודה אלא שותק ולא עדיף מעד של טומאה אחר קנוי כשלא נסתרה בפני שנים דמסתפק ואינו מכחיש ואינה נאסרת עליו בכך. אלא שהרמב״ם ז״ל כתב שאפילו שמע מפי עבד ומפי שפחה כל שדעתו סומכת עליו חייב להוציאה, וצ״ע בדבריו. ועוד דכל זה אין לך בדברים אלו ואינו מקומן ושעתן, וכל שזה מחזר למצוא עלילות דברים כדי לגרשה אין נאמן לומר שמאמינו כשנים. גם מה שחזר וטען שהוא עצמו ראה שזנתה אינו נאמן בכך מכמה טעמים, חדא דכל שיטעון ויאמר מחזיקים אותו כמשקר כמו שאמרנו כיון שהרגיל קטטה. ועוד שהרי הודה בב״ד מתחלה שלא ראה ולא ידע אלא שהוא מאמין את זה כשנים, ועוד מצד מה שאמרתם דכל שנתן עיניו לגרשה אנו חוששים לו וחזר זה להיות כמשנה אחרונה דהאומרת טמאה אני לך דכיון שאינו יכול לגרש אלא מדעתה וכל דאגידא ביה לא יהבי ליה אחריתי לפיכך חוששין כמו שחששו באומרת טמאה אני לך וכל שכן בזה דודאי נתן עיניו באחרת ומחזר לגרש זו, וקרוב הדבר דאפילו בעונה שהוא משועבד לה מותר דב״ד מתנין לעקור דבר מה״ת משום מגדר מילתא וכמו שאמרו בטמאה אני לך כך יש להתיר באומר טמאה היא לי במקום שאי אפשר לגרש אלא בטענה וע״פ ב״ד כדי שלא יהיו בנות ישראל ובני ישראל רגילים בכך. ומ״מ אפילו ראה לומר שהיא אסורה לו ושוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא הוא יחוש לעצמו ואם תרצה היא למחול על העונה ושלא יוציא בגט יתן לה שאר וכסות כמו שאמרתם ויפה אמרת. זהו שנ״ל בעיקר הנדון שבפנינו והראוי לדון בכיוצא בזה ולא ישלחו הפריצים בעולתה ידיהם: