תשובות הרשב"א מיוחס להרמב"ן קיז

שאלה זו נשאלה למהר״ר שם טוב פלט בהיותי במארקיא״ה, ראובן אומר לשמעון הילך מנה שאני חייב לך ושמעון אומר אינך חייב לי כלום בברי, אם חייב ראובן זה לתת לשמעון אותו מנה אחר שאין יודע באמת שהם בידו משלו, אי דמי לההיא דפרק השולח כתבתי ונתתי לו והוא אמר לא כתב ולא נתן לי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, א״ד חוב שאני:

תשובה לכאורה הדין כן דלא אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים כיון דשמעון אומר בברי אינך חייב לי, והראיה מדאמרינן פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קל״ד) מתניתין זה אחי אינו נאמן ונוטל עמו בחלקו נפלה לו ירושה ממקום אחר יטלו אחיו עמו ודייקינן בגמרא ואינך מאי קאמרי אי דקאמרי אחונא הוא אמאי נוטל בחלקו ותו לא ואי דאמר לאו אחונא הוא אמאי יטלו אחיו עמו והא הכא דאיהו מודה להו דאחוהון הוא ויש להן זכות בחלקו וכיון דאינהו אמרי לאו אחונא הוא הוה ליה כאומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום. וכן דקדק הר״ם מרוטנבור״ק וז״ל בחדושיו פרק יש נוחלין, מכאן יש לי ללמוד אם ראובן אומר לשמעון הנני חייב לך מנה ושמעון אומר אינך חייב לי שאפילו אם אין שמעון מוחל לו שראובן פטור אע״פ שיודע בודאי שחייב לו כדאמר הכא דאע״ג דראובן אומר לשמעון אחי הוא ויש לך ליטול עמי ושמעון אומר אינו אחי לא יתן לו ראובן כלום דהוי כאילו מחל לו ולא הוי כמו מחילה בטעות אע״פ שדבר תימה הוא למה אין זה מחילה בטעות, ונ״ל דכיון דשכנגדו אמר לו אני חייב לך א״כ היה לו להשיב ולדקדק אם הוא אמת את שכנגדו אומר ולא עשה כן אלא אמר בודאי אינך חייב לי מחל לו בלב שלם עכ״ל הרב ז״ל. וצ״ל לפי דעת הרב ז״ל דמפי אחרים ברי מיקרי וההיא דפרק השולח דאמר הודאת בעל דין כמאה עדים דמי לאו מהאי טעמא הוא וה״פ יכול זה לחזור ולזכות בשלו בהודאת המקבל שאמר לא כתב ולא נתן לי והודאת בעל דין דהיינו המקבל כמאה עדים, וכתבו בתוס׳ ואע״ג דאידי ואידי הודאת בעל דין נינהו מכל מקום זה ברור יותר מן הנותן לפי שהנותן קדמה לו מחשבה לתת אותה קודם שיתננה ופעמים הוא סבור שנתן ולא נתן ע״כ, ומינה דחוב שאני דמלוה ולוה שניהם דעתייהו כחדא אפשר דהלוה נאמן, אלא דההיא דיש נוחלין ראיה דהאומר לא הלויתי לך בברי נאמן ומדין מחילה כדעת הר״ר מאיר ז״ל, אלא דמדבריו משמע דכל שאומר לו איני מוחל לך אבל יודע אני שלא הלויתי לך ואתה שאומר שהלויתי לך הב לי רשאי, ואפשר דכיון דהוי כאילו מחל לו הוי מחילתו כמתנתו ושוב אינו רשאי לתובעו. ועוד נ״ל ראיה דלא אמרו בהא הודאת בעל דין כמאה עדים מדקי״ל בעלמא פ׳ המניח את הכד (דף ל״ה:) ובשבועות (דף מ׳) דטענו חטין והודה לו בשעורין פטור אף מדמי שעורים ולא אמרינן שיתן דמי שעורין מיהא דמודה ליה, אלא שגם בזה כתב הראב״ד ז״ל דאף בחטין ושעורין אם מעמיד דבריו נותן לו שעורים אלא מתניתין כשאין מעמיד דבריו, ואפשר דההיא דחטין ושעורים לאו באומר ברי לי שלא הלויתיך שעורים אלא כשהוא אומר שעורים אני חייב לך הלה שותק או אומר איני יודע ולכך סבר הרב ז״ל דכיון דמעמיד דבריו אמרינן זיל הב ליה, וכמדומה אני שיש קצת ראיה לדבריו בירושלמי (שבועות) חד בר נש קם עם חבריה בשוקא אמר ליה הב לי קתונא וסב דינרא אתאי עובדא קמיה דרבי מונא אמר ליה את אודית ליה בדינרא והוא לא אודי לך בקתונא הב ליה דינרא. וכי תימא אמאי חייביה רבי מונא דהא לא תבע ליה וכבר כתבנו דלא אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים אלא בתובעו בדין אפשר לומר דכיון דאמר ליה את אודית ליה בדינר, משמע דהודאה מתוך תביעה היא, אלא שראיתי להרי״ף ז״ל שכתב הכי דאפי׳ בחטין ושעורים אי תפס תפס, אפשר שיצא לו זה מדאמרינן בהמניח (שם) הא תניא הרי זה משתלם לקטן מן הגדול ולגדול מן הקטן דאי תפס, אמנם בתוס׳ פירשו דדוקא כשתפס מתחילה דכשהודה לו כבר היה בידו וכשהודה זכה בו. ודוקא כשיש לו תביעה על שניהם הוא דמהניא תפיסה אבל כשאין לו תביעה אלא על אחד מהם בלבד כרישא שהניזק אחד והמזיק אחד זה אומר גדול הזיק וזה אומר קטן הזיק אפילו תפס מפקינן מיניה, ר״ל שהוא מדין מחילה וכדעת הר״ר מאיר ז״ל, ולענ״ד ראיה להעמיד דברי הרב ז״ל דאמר בכתובות פ״ב (דף י״ט) אמר רב יהודה אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן דקאמר מאן אילימא דקאמר לוה פשיטא אלא דקאמר מלוה תבא עליו ברכה אלא דקאמרי עדים אי כתב ידן יוצא ממקום אחר פשיטא דלא מהימני ואי אין כתב ידן יוצא ממקום אחר אמאי לא מהימני אמר רבא לעולם דקאמר לוה וכדרב הונא דאמר רב הונא מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו אביי אמר לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדרבי נתן דאמר רבי נתן מנין לנושה בחבירו כו׳. והא הכא שהלוה אומר שטר לך בידי שהלויתני והשטר מוכיח והמלוה אומר אין לך בידי כלום ושטר שבידי שטר אמנה הוא ודוקא במקום שחב לאחרים הוא דלא מהימן הא במקום שאין חב לאחרים מהימן ופטרינן ליה ללוה ולא אמרינן הודאת ב״ד כמאה עדים ואפי׳ לא מקיים לה מלוה לשטריה דהא קא מודה ליה האיך, והלא דברים ק״ו ומה הכא דאיכא שטרא דמסייע ללוה אפ״ה לא מהימן למיחב נפשיה במקום דאיכא הכחשת המלוה כל שכן היכא דליכא שטרא וזה אומר לויתי ממך וזה אומר לא הלויתי לך מעולם שהוא פטור, כנ״ל להעמיד דברי הרב ז״ל, אלא שיש מקום לבעל דין לחלוק דהא דינא דשטר אמנה לא מהימנינן ליה למלוה זהו דוקא לגבי אחרים דלאשתמוטי מינייהו הוא דקאמר וכן כתב הראב״ד ז״ל, ואי אזיל מריה דשטרא ופרע לאחרים ואחר כך אזיל וקמפיק שטרא על לוה מסתברא לן דגבי ליה מיניה כיון דמעיקרא לא הימניה לגבי אחרים דאמר לאשתמוטי מינייהו הוא דקאמר לגבי לוה לא תפסיד ליה בהכי דהא אי שביק מעיקרא ולא קפרע להו מדידיה הוו מפקינן מינה דלוה ויהבי להו השתא דפרע להו מדידיה גבי מיניה דלוה ע״כ. נראה מדברי הרב ז״ל דטעמא דשטר אמנה אינו נאמן לגבי אחרים משום אשתמוטי הוא וכשאינו חב לאחרים מהימן אע״ג דהא מודה ליה ללוה וקאמר לאו שטר אמנה הוא, ועוד נ״ל דלא אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים אלא בתובעו חבירו וכך הוא בתוספתא הודאת בעל דין כמאה עדים אימתי בזמן שתבעו והודה. לו אבל אם הודה מעצמו יכול לחזור בו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, וכן משמע בשמעתיה דחייב אני לך מנה רבי יוחנן אמר חייב ואמרינן עלה בגמרא ה״ד אי דלא אמר אתם עדי מ״ט דרבי יוחנן אלמא דכל היכא דלא קא תבע ליה ואמר חייב אני לך מנה פטור מטעם הפה שאסר הפה שהתיר ולא אמרינן בהא הודאת בעל דין כמאה עדים: