תשובות הרשב"א מיוחס להרמב"ן קט

שאלה ראובן תבע משמעון מנה והודה לו במקצת ונתחייב שבועת התורה ונשבע ונפטר, וכן לוי תבעו מנה והודה לו במקצת ונשבע ונפטר, מהו שיבאו ראובן ולוי ויעידו על שמעון שנשבע לשקר ויפסלוהו לעדות כאותה שאמרו (סנהדרין כ״ז) חד אמר לדידי גנב וחד אמר קמאי דידי גנב דמצטרפין, א״ל לא אמרו אלא בחד בעל דבר בלבד, וכן אמרו משמו של רבינו מאיר הלוי דלא אמרו אלא בחד בעל דבר בלבד:

תשובה שורת הדין ודאי נראה שאין הפרש בין אחד לשנים שאם כן היה להם לפרש כמו שפירש פרק האשה שנתארמלה (כתובות דף כ״ח) גבי אלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן אמר רב הונא בריה דרב יהושע והוא שיש גדול עמו. ובפרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ד) גבי נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך אמר רב דמי בריה דרבי נחמיה כגון דקבליה עליה בחד וטעמא בהנך משום דהקילו בהם מדינם שאילו במעיד בגדלו מה שראה בקטנו עיקר העדות על סמך זמן הקטנות הוא ולולי שקיום שטרות דרבנן וכן כל הנך דאמרי התם לא היה בדין להאמינו עד שיעיד מה שראה בגדלו אלא דהימנוה רבנן בדרבנן כדאיתא התם וכן במאמין האב שפסלה התורה עדותו והיה סבור רב דימי שיטל לחזור בו כל שניו והאמינו כשנים, אבל כאן שורת הדין הוא שיהא נאמן ומן הדין האמינוהו ואפילו לגבי נפשות דהאומר פלוני בא על אשתו הוא ואחר מצטרפין להורגו משום דפלגינן דבוריה ומאי שנא חד ומאי שנא תרי היכא דשייכי בה תרי. ואותה שהבאת לדידי גנב, אינה כן דההיא לאו לדידי גנב קאמר אלא חד אמר קמאי דידי גנב קבא דחושלא וחד אמר קמי דידי גנב קתא דבורטייא, אלא נתחלפה לך בההיא אחריתי דאיתא בההוא פרקא (דף כ״ה) גבי מלוה בריבית בר בניתוס אסהידו ביה תרין חד אמר קמאי דידי אוזיף ברביתא וחד אמר לדידי אוזפן ברביתא פסליה רבא לבר בניתוס ואקשינן והא אמר רבא לוה ברבית פסול לעדות וה״ל רשע והתורה אמרה אל תשת ידך עם רשע ופריק רבא לטעמיה דאמר רבא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע כלומר ופלגינן דבוריה ככל אותם שאמרו בפ״ק דסנהדרין (דף ט׳ י׳) פלוני רבעו לאונסו ופלוני בא על אשתו דכולהו אמר רבא פלגינן דיבוריה והוא ואחר מצטרפיך להורגו. ומכל מקום לעיקר מה שהיא השאלה במודה מקצת ונשבע שיבא התובע לאחר מכאן להעיד עליו שנשבע לשקר ויפסלנו, אינו נ״ל בין שיעידו עליו שנים שנשבע להם בין שיעיד עליו הוא ואחר, משום דקשיא לן דאם איתא כל שנשבע על פי עד אחד נעשה חשוד ופסול. וכן כל שתבעוהו שנים וכפר בכל ונשבע או שהודה במקצת ונשבע על השאר וא״כ לא הנחת בן לאברהם אבינו כשר לעדות והתורה האמינתו ופטרתו בשבועה או בתשלומי שבועתו עד שאמר רב ולקח בעליו שבועתו ושוב לא ישלם ואע״ג דלא משכנינן נפשין אדרב מכל מקום לא ניקום ונפסליה וכי אמרה תורה והאמינתך בדינר ופסלתך לעדות אתמהה, ועוד אם אתה אומר כן מי שהשביע חבירו פעם אחת אסור הוא לעולם למסור לו שום שבועה ואינה, וכמדומה שכבר אמרתי לך פה אל פה שכן נראה ממה שכתב הראב״ד בפרק הכותב באותה שאמרו אי פקח אידך מייתי ליה לידי שבועה דאורייתא שהוא פירוש אף לידי שבועה דאורייתא לאחר שנשבע אותה שבועה דעד אחד מעידה שהיא פרועה, גם ממה שכתב ה״ר יוסף הלוי אבן מיגש ז״ל ריש כל הנשבעין, וטעמא דכל הני משום טעמי דאביי דאמר חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו. ואע״ג דאמר עליו פרשי אינשי מספק שבועה ולא פרשי מספק ממונא, לאו למימרא דכל שנשבע בענין זה שנפסל ואפילו למי שהשביעו ולע״א המכחישו שאין אדם נפסל אלא בהעדת שני עדים שראו שגנב או שגזל או שעבר על שבועתו שהוא אין יכול להכחישו ואפילו בשבועתו הא בענין אחר לא, והתם מצויין בני אדם להחמיר על עצמם בשבועה שלא לישבע על הספק ולפיכך יכולין אנו למסור לו שבועה שאינו חשוד לישבע עליה לשקר. ומכל מקום אע״פ שנשבע אין חשוד בעינינו עדיין על השבועה כי שמא נתחזק בדמיונו שיש לו מלוה ישנה על זה ונשבע על אותו ספק אבל בעלמא אין חשוד. אלא שעדיין קשה לי ההיא דבר בניתוס דפסליה רבא ע״פ עד אחד שהלוהו ברבית ומ״ש ממי שהעיד שגזלו או שנשבע לו לשקר, ואין נראה לומר במי שתובע חבירו מנה ריבית קצוצה וכפר בו שלא נמסור לו שבועה שאף בזו שייך טעמיה דרב דילמא משום ספק מלוה ישנה יש לו עליו הוא ומלוה כדי להשתלם ממנו דרך הלואתו ממה שהוא מסופק שהוא חייב לו, ויש לי לומר דהתם באומר לדידי אוזיף ברביתא בפני עדים שעכשיו הוא מעיד בבירור בפסלותו שכל שגוזל או גונב בפני עדים לא מכשרינן ליה ולא תלי בטעמא דאביי דאמר חיישינן שמא ספק מלוה ישנה לו עליו וה״ה לאומר לדידי גנב או גזל בפני עדים ואמר כדבריך כל שתובע חבירו בגזל או בגנבה או במנה רבית קצוצה וטוען שעשה כן בפני עדים והעדים אינם כאן וזה כופר בכל או מודה מקצת אין שומעין לו לתובע למסור לו שבועה ואמר לו לפי דבריך חשוד גמור הוא ואין מוסרים שבועה לחשוד. ועדיין אין הדבר מחוור בעיני שאם כן אם גזל בעד אחד לראובן וחזר וגזל בעד אחד לשמעון לא יפסל על פי שנים אלו שהרי אלו תבעו ראובן בעד אחד וכן שמעון בעד אחד נשבע ומאמינים אותו ונפטר וזה ודאי אינו. ע״כ נ״ל שאם קדמה שבועת ראובן ושמעון ונפטר שוב לא יפסל בעדותו ולא בעדות של ראובן ועדות של שמעון לפי שבשעה שהביאוהו לידי שבועה ונשבע התורה האמינתו ופטרתו, וכמו שאמר רב (ב״ק ק״ו) בנשבע ואחר כך באו עדים שכיון שלקח בעליו שבועה שוב לא ישלם אף אנו נאמר כן בשלא באו עדים בדבר בא אחד שכיון שנשבע ונפטר שוב לא יפסל על פי שני עדים שכל אחד מעיד על דבר אחד בפני עצמו. ותדע שאם אין אתה אומר כן מי שנשבע בהעדת העד הראשון ובהעדת העד השני ולעולם שכנגדו נשבע ונוטל ואם כן לא שנה אדם מעולם בשבועת עד אחד, אבל כל שהעידו עליו בין נגזל בין עד גזילה אם העידו עליו לפוסלו כל שלא נשבע נאמנים לפוסלן ואפילו שני נגזלין דפלגינן דיבוריה כדרבא, ומעתה אין צריך לדחוק אותה של בר בניתוס ולאוקומה בסהדי אלא כשבא להעיד עליו עכשיו עד שלא העמידו בדין על השבת הרבית, וכן העד שהעיד ואמר קמאי דידי אוזיף ברביתא. אח״כ חקרתי אם אמצא לי חבר בדבר זה ומצאתי לי רב לפי שמצאתי בתשובות הראשונים שנשאלו שאלה זו בפני ה״ר משה בר׳ יהודה והשיב שנראה בעיניו שאין נאמנין לפוסלו ועם כל זה לא באר טעמו ולא פירש יותר, ואתה עכ״פ חקור אחר דברי ה״ר מאיר וכתוב לי מה שכתב באותו מעשה דבר בניתוס פ׳ זה בורר: