תקנת עזרא (מעילה תיקון חשוב) שז

מוסיף לדעת הרמב"ם כידוע, אך הרי ידועים דברי הרמב"ם בפיהמ"ש בכריתות בנקודה הנפלאה דרק בהקדש דלא כתיב אכילה בהדיא, ואדרבא התורה אסרה גם האכילה מצד הנאה שבה, לכן שפיר חשיבא הנאה איסור מוסיף וחל שפיר על איסור אכילה, אבל באיסור בשר בחלב דיש לאו מיוחד אאכילה ולאו מיוחד אהנאה, עיקר האיסור הוא האכילה וההנאה טפלה לאכילה, לכן אמרינן להיפוך דכיון דלא חל איסור אכילה גם איסור הנאה לא חל עשה"ט, וא"כ נראה לחדש דגם בהקדש דהנאה הוה איסור מוסיף אינו אלא לדידן דבין אכילה ובין הנאה דמעילה הוא רק באזהרה וא"כ גם האכילה איסורה רק מטעם הנאה, אבל לרבי דהזיד במעילה דאכילה הוא במיתה ובהנאה אינו רק באזהרה כמש"כ התוס' בפסחים, א"כ ע"כ האכילה אין איסורה מצד הנאה רק מצד עצמה מג"ש דח"ח מתרומה שהרי בהנאה ליכא מיתה, א"כ אדרבא שוב ההנאה טפלה לאכילה, כמו בבשר בחלב, ואם אין איסור חע"א גם ההנאה אינה איסור מוסיף ואינה חלה, וכיון דדריש רבי כל חלב דחל מעילה אחלב הרי מוכח דבקדשים אחע"א, דהא לרבי אין איסור מוסיף מצד הנאה ודו"ק היטב

ט) ואין להקשות לדעת התוס' וכפי מה שביארנום כאן, א"כ שם בכריתות דף י"ח ע"ב דפריך אדר' זירא דס"ל דלרבי ידיעת ספק מחלקת, מדתנן אכל ושתה בהעלם אחת ביוכ"פ אינו חייב אלא חטאת אחת וכו' כי א"ר זירא אליבא דרבי הא רבנן היא, מיתיבי אכל היום ואכל למחר וכו' ואפי' מכאן ועד שלש שנים שמצטרפין מנין תלמוד לומר תמעול מעל מ"מ, ואמאי הא כיפר עליה יוהכ"פ וכו' עיי"ש, ומדלא משני דגם ברייתא רבנן היא ע"כ דהש"ס מוקי ברייתא זו כרבי, וקשה הרי לרבי אכילה והנאה לא מצטרפין כיון דבמזיד אין דינם שוה ואין שיעורן שוה, דאכילה בכזית לרבי כמש"כ התוס' והנאה בפרוטה, ואכילה במיתה והנאה רק באזהרה, ותנן במעילה דף י"ז ע"א דכל שאין שיעוריה וטומאתו שוה אין מצטרפין והוא כלל גדול בכל ענינים כדמוכח בסוכה דף י"ז ע"ב, הא לא קשה חדא דנהי דלא שוו שיעורייהו במזיד בשוגג מיהו שוו כמו שנתבאר, והרי בסוכה שם קאמר הש"ס נהי דלא שוו בשיעורייהו לענין סוכה גדולה בסוכה קטנה מי לא שוו שיעורייהו, וכתב רש"י שם ד"ה מי לא שוו שיעורייהו וכו' בזה"ל וכיון דשוו שיעורייהו לענין שום סוכה לצטרפו עכ"ל ע"ש ותראה שקו"ח הוא לכאן, ותו דהרי ביומא דף פ"א ע"א מפורש דרבנן פליגי אהך כללא דר' יהושע וס"ל דשם טומאה חד הוא, עכ"פ אין שום קושיא מסוגיא זו דכריתות על שיטת התוס' ודו"ק

יוד) כבר הבאתי לעיל אות ו' מש"כ האבני מילואים דלמ"ד הזיד במעילה במיתה גם בקונמות הדין כן היינו לא לר"ע דאיהו ס"ל בשבועות כ"ב ע"א דאין מעילה בקונמות, וכן ר"מ ס"ל שם ריש ע"ב דאין מעילה בקונמות אלא דברינו שייך רק אליבא דרבי] כמו דשוו קונמות למעילה לשארי דברים כמו לענין הצירוף לזמן מרובה כמש"כ רש"י בשבועות שם ד"ה מתוך שחלוקות לחטאות ע"ש, ועיין במל"מ פ"ד מה' שבועות ה"א מד"ה ולענין מעילה עד סופו, ויש לפלפל בדין זה ע"פ הש"ס במכות דף ט"ז ע"א באונס שגירש והדירה על דעת רבים ואין אני רואה להאריך כאן הרבה, אבל לכאורה יש הוכחה דלכו"ע אין מיתה בהזיד בקונמות דלא כהאמ"ל, דהא לפי הגמ' דנדרים דף ל"ה ע"א ס"ל לר"מ דיש מעילה בקונמות, וא"כ לדעת האמ"ל אם ר"מ ס"ל כרבי דהזיד במעילה במיתה גם הזיד בקונמות במיתה, א"כ מאי קאמר הש"ס בנדרים דף י"א ע"ב והתנן לקרבן לא אוכל לך ר"מ אוסר וקשיא לן הא לית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן, מאי קושיא הרי כתבו התוס' בשבועות דף ל"ו ע"ב ד"ה ה"ג דבאיסור מיתה כגון שתויי יין ופרועי ראש ס"ל לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן. וא"כ דילמא ס"ל לר"מ כרבי דהזיד במעילה במיתה עיין לעיל אות ג' וה"ה בקונמות וא"כ ס"ל לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן, ודוחק לומר דהגמ' בנדרים י"ד ע"ב אזלא לפי הש"ס בשבועות דף כ"ב דמפיך לה וס"ל לר"מ דאין מעילה בקונמות, אלא ע"כ דאף למ"ד הזיד במעילה במיתה בקונמות מודה דבמזיד ליכא רק אזהרה ואכתי צ"ע בזה

יא) פה מקום אתי להעיר במש"כ הב"ש באהע"ז ריש סימן כ"ת דמקדש בגזל לאחר יאוש והיא לא ידעה שהוא גזל, די"ל דאינה מקודשת כמו בהקדש דלא ניחא לה דניתחיל על ידה ע"ש, והקשה האבני מילואים שם סק"ב דמעילה שאני שהיא במיתה שהאיסור חמור משא"כ גזל, ועוד דאנן קיי"ל כר' יהודה דהמקדש בהקדש בשוגג מקודשת ע"ש, הנה הא דהקדש הוא במיתה הרי זהו רק לרבי ואנן קיי"ל דמזיד דמעילה הוא רק בלאו, ומה שתמה דקי"ל בהקדש בשוגג מקודשת הנה כבר הסביר המקנה בקדושין דף נ"ג דסברת הב"ש הוא דהא דקיי"ל דהמקדש בהקדש בשוגג מקודשת הוא מגזה"כ, אבל בעלמא גם ר"י ס"ל הסברא דלא ניח"ל לאינש דלתעביד איסור על ידו ע"ש, ובדברי המקנה יש ליישב דברי התוס' בתמורה דף ו' ד"ה שאני בההוא גברא דחבל סכינא וחייבו אביי לאהדוריה אע"ג דס"ל לאביי אי עביד מהני, משום דלא נתכוין האי גברא לעבור והוה זכיה בטעות ע"ש, ולכאורה קשה הרי כל מוכר חפץ של הקדש מעל המוכר ולא אמרינן דהוה מכירה בטעות, וכתבו הרא"ש והר"ן בנדרים דף ל"ה סע"א דבעבד מעשה לא אמרינן הכי ע"ש, ורק ר"מ ס"ל בקדושין דף נ"ב דבשוגג לא קידש ומוכר הקדש בשוגג לא מעל משום דלא ניח"ל דנתחלל הקדש ע"י, אבל אנן קיי"ל כר"י דלא הוה קדושי טעות או מכירה בטעות, מטעם שכתבו הרא"ש והר"ן הנ"ל, וא"כ גם בחבל סכינא למה הוה זכיה בטעות וחייב להחזיר, אבל להמקנה ניחא דבמעילה גזה"כ הוא ולא בעלמא, ועיין מחלוקת הראב"ד על הרמב"ם בפ"א מה' איסורי מזבח ה"ג ואכמ"ל בענין זה ובמק"א יתבאר איה"ש: