טעמי המנהגים צח

שמו"ת גם פרשיות הנקראת בהם (חוץ הסדרא דיומא) הגם שכבר השלים הפרשה בזמנה שמו"ת (דברי חמודות אות מ"ם בשם ת"ם) ובזה יתכן לנו לשון לעולם ישלים אדם וכו' (מגיד תעלומה). ונהגו לומר אחר התרגום פסוק אחרון של הפרשה כדי לסיים בתירה. מ"א סימן רפ"ה ס"ק א'

(שמז) טעם. שנהגו לפסוק צדקה בעד המתים שכבר מתו מזמן רב כשמזכירין נשמות אע"פ שאפשר שכבר קיבלו דינם. משום דכל ישראל ערבים החיים בעד החיים וביודעים ויש בידו למחות. אבל ברוצח ע"מ כן פדאם קבלו עליהם שלא יהי' בזרעם שום רוצח שופך דמים ומש"ה כתיב (דברים כ"ה) כפר לעמך ישראל אשר פדית כו' ובעוה"ר דשכיחו מלבינים פני חבירו ברבים כאלו שופך דמים גורמים עון על יוצאי מצרים לכן ראוי לפייס וליתן צדקה ולהתפלל עליהם. פ"מ סי' רפ"ד ס"ק ב' ועי' לביש שם סעיף ז' ועי' ב"י שם

(שמח) עוד טעם. כי גם לאחר מיתה יכולין הרוחות לחטוא ולהענש כענין רוח של נבות לכך נותנים צדקה בעד המתים. ואם הם זכאים אז יתפלל על הנותנים ועל אשר להם. סודי רזי וע"ל סעי' תתרע"א

(שמט) טעם. שאומרים בשבת יקום פורקן ולא ביו"ט. לפי שאין הרוחות בגיהנם פי' רוחות של רשעים במיתתן הם מזיקים כל תולדות קין שמתו נעשו נשמותיהן מזיקין וניתן להם רשות להזיק למחללי שבתות או אם היו עצבין בשבת או אפי' אינו מתעדן לכך רוח תחלואי רוחות בשבת ולכך סמך שיר של פגעים לשיר של יום השבת לכך אומר בשבת יקים פורקן ובריות גופא ולא ביו"ט ספר חסידים סי' תתש"ע. וטעם. שהוא בלשון ארמי. לפי שנתקן בבבל. אלי' רבה סי' רפ"ד ס"ק י"א

(שנ) טעם שנוהגין שהש"ץ מחזיק בידו הס"ת ביום השבת כשאומר יקום פורקן. כיון שכוונת הש"ץ אז להתפלל על לומדי תורה וע"כ מחזיק הס"ת בידו הוה כמו לולב בזמנו. ט"ז סי' צ"ו ס"ק א'

(שנא) טעם. שאומרים אם הרחמים בשבת שמברכין ר"ח אייר ור"ח סיון. לפי שאז היו צרות קשות לאחינו בני ישראל וכמה קהלות קודש נחרבו