טעמי המנהגים פח

(ש) טעם. שיהי' הקידוש כמקום סעודה. דכתיב (ישעי' נ"ח) וקראת לשבת עונג במקום עונג תהא הקריאה של קידוש. רשב"ם פסחים דף ק"א ע"א ועי' נועם מגדים דה"ה ביו"ט צריך להיות הקידוש במקום סעודה. ורפואות הקידוש שהשותה יתן ע"ג עיניו. פ"מ סי' רס"ט ועיין טור וב"י שם. ועי' תוס' פסחים דף ק' ע"ב בד"ה ידי

(שא) טעם. שצריך לשתות בקידוש מלא לוגמיו והוא רובו של רביעית. כדי שיהנה מכוס של ברכה דאל"כ הוי ברכה לבטלה ושיערו חז"ל דלא מקרי של הנאה בפחות מלא לוגמיו. לבוש סי' ער"א סעיף י"ג. ועי' תוס' שבת שם ס"ק ל"ז דשאני ברכת הנהנין דצריך לברך אפי' על משהו משום דבדידיה תליא מלתא דאי בעי שתה ואי בעי לא שתה א"כ כיון שהוא רוצה בכך לשתות כל שהוא הרי ניחא לי' בהכי ואחשביה לגבי אבל כוס של חובה דלאו בדידיה תליא מלתא דהא חובה עליו לשתית אף אם אינו רוצה לכך שפיר שיערו במלא לוגמיו דוקא דהאי שיעורא הוי הנאה לרוב בני אדם. ולפי טעם זה אין שתיית שנים מצטרפות (ומ"מ מצוה מן המובחר שיטעמו כלם. א"ח סי' ק"ץ סעי' ד') ולדעת הי"א דשתיית שתים מצטרפות. הטעם. הוא דשיערו כמלא לוגמיו. משום דחז"ל חלקו כבוד לכוס של ברכה דבעינן שיעורא טפי והיינו כמלא לוגמיו ע"ש. ונראה דאם אינו יכול לשתות מלא לוגמיו יש לו ליתן לשתות מכוס זה גם לאחד מהמסובין או לב' עד שבטעימת כולם יהי' מלא לוגמיו: