טעמי המנהגים סט

(רכה) טעם. שאין מברכין על עשיית דין. אע"ג דמצות עשה הוא דכתיב ושפטתם צדק. משום דדילמא לא מקבלו בעלי דינין ההוא דינא עלייהו אי נמי מחלו להדדי מאי דתבעי ומיעקר ליה עשה וליתיה כלל. אבודרהם

(רכו) טעם. שאין מברכין על השבת גזלה ורבית. ועזיבת לקט שכחה ופאה לפי שהיא מצוה הבאה בעבירה. דכתיב וכרמך לא תעולל וגו'. ואם לקטת לעני ולגר תעזוב אותם. ואם לא לקט ולא כלה אלא עזב מעיקרא דלית בהו לא עבירה לא מברכינן עליהו משום דלית בהו מעשה. אי נמי משום דמחלו עניים גבי' ועקרי לי' לעשה. וכגון השבת העבוט דכתיב לא תבוא אל ביתו לעבוט ואם באת לביתו ונטלת עבוטו השב תשיב לו את העבוט. שם

(רכז) טעם. שאין מברכין על השמטת כספים וקרקעות. מפני שאין בהם מעשה. שם

(רכח) טעם. שאין מברכין על הוכחת חבירו. דהא אמרינן תמה אני אם יש בדור הזה מי שראוי להוכיח ומי שמקבל תוכחה. שם

(רכט) טעם. שהרואה המה בתקופתה והוא מכ"ח שנה לכ"ח שנה והתקופה בתחלת ליל ד' כשרואה אותה ביום ד' בבוקר מברך בא"י אמ"ה עושה מעשה בראשית. מפני שאז היא עומדת בנקודה שהיתה עומדת בתחלת