טעמי המנהגים לג

שצף קצף נגף. אנף. רשף. ס"ח סי' תשנ"ד. וע"כ יש נוהגין שלא לומר סוף וקץ רק קץ לכל צרותינו תחלה וראש כו'

(צז) טעם שדימו ז"ל את הממהר לחזור למקומו אחר שפסע אחוריו הג' פסיעות לכלב ששב על קיאו עי' הרי"ף ספ"ה דברכות. משום דאיתא בכמה דוכתי' מי ששב מחטאו יהא נדמה עליו כאלו לא חטא מעולם ויהא בטיח במחילה גמורה ולא יחשוב אולי לא נתכפרו עונותיו. ויגמור בדעתו שלא לחזור לחטוא מעולם. והשתא כשאדם סיים תפלתו ופסע אחוריו ישאר עומד שם וידמה אל לבו שתפלתו נתקבל ונתכפר ונפטר מכל וכל. ואם חוזר מיד נראה כאלו ממהר לבקש ולהתפלל על שיחזור לחטוא עוד. משל לכלב דכבר קץ ומאס במאכל שבמעיו עד שהקיאו. ושוב חוזר עליהם ומתוקים לו כדבש ואוכלם. מהרי"ל בליקוטים

(צח) עוד טעם. משום כשפסע תחלה הג' פסיעות נראה שסיים תפלתו ופסע לאחוריו כעבד שנפטר מרבו וכשחוזר מיד נראה שמה שחזר מתחלה לאחוריו לא הי' מצד שסיים תפלתו ושנפטר מרבו אלא תנועתו היתה תנועה משובשת בלי כוונה ככלב המקיא שלא לצורך. ע"כ צריך לעמוד במקום שכלו השלש פסיעות עד שיגיע הש"צ לקדושה או לפחות עד שיתחיל הש"ץ בקול רם. וגם הש"ץ כשמתפלל בלחש צריך לעמוד במקום שכלו השלש פסיעות כדי הילוך ד' אמות קודם שיחזור למקומו. לבוש סימן קכ"ג סעיף ב' וסעי' ג'

(צט) טעם. שהש"ץ חוזר התפלה. להוציא את מי שאינו בקי. מס' ר"ה דף ל"ד ע"ב

(ק) טעם שנהגו לקרותו בשם חזן. מלשון שמירה. הוא דאמרינן בשלהי פרק השוכר את הפועלים עד מתי שומר שכר חייב עד כדי הייתי ביום אכלני חורב. ואמרינן עלה התם בחזני מתא ומקשי ויעקב חזנא דמתא הוה אלמא לשון ניהוג ושמירה הוא לפיכך המנהיג בית הכנסת בשמירתו נקרא חזן. וגם נהגו לקרותו חזן מתרגום וירא וחזא מפני שהוא צריך לראות היאך יקרא והיאך קורא בני אדם לקרות בתורה. וכדאשכחן לענין שליח שהוא עומד בין הקורא למתרגם דאמר שליח ציבור עומד ומחזין ביניהם. אבודרהם: