פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי תרומות ה:א:א

לפחות ממאה חולין. בין טמאים בין טהורים ירקבו דאין לה לאותה סאה תקנה לא לכהן ולא לישראל לישראל לא חזיא דתרומה בין טמאה וכ"ש טהורה לזרים ואפילו הם טהורים במיתה היא כדתניא בתוספתא ומייתינן לה בפ"ב דבכורים אוכלי תרומה לזרים בין טהור שאכל את הטהור בין טמא שאכל הטמא בין טהור שאכל את הטמא בין טמא שאכל את הטהור כולן במיתה ע"כ. ולכהן נמי טמאה לא חזיא דתניא התם ובתוספתא אוכלי תרומה לכהנים טהור שאכל את הטהור כמצותו טהור שאכל את הטמא באיסור עשה ומפ' לה בפ"ב דבכורים אמר רבה בר ממל ואחר יאכל מן הקדשים מן הטהורים ולא מן הטמאים וכל לא תעשה שבא מכח עשה עשה הוא. ואיכא דיליף מבשעריך תאכלנו. וטמא שאכל טהור במיתה כדאיתא בפ' הנשרפין. וטמא שאכל את הטמא בלא תעשה ומפ' לה בפ' כל הבשר אמר שמואל משום ר' אלעזר מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנא' ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת ופי' שם רש"י ז"ל ומתו בו באוכל תרומה בטומאת גופו כתיב דהא לעיל מיניה כתיב איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב וגו' בקדשים לא יאכל ומוקמינן לה ביבמות דבתרומה משתעי קרא ולא אתי איסור טומאת הגוף שהיא במיתה בידי שמים וחייל אאיסור טומאת תרומה שאסורה ועומדת עליו באיסור עשה כדמפ' ביבמות בפ' הערל מבשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדו דמשמע טמא וטהור אוכלין בקערה אחת בשר פיסול המוקדשין לאחר פדיונו דאין בו איסור טומאה וכתיב תאכלנו לזה ולא לאחר כלומר בזה התרתי לאכול טהור עם הטמא ואע"פ שאוכל בשר טמא דהא נגע בו טמא שמותר לאכול פיסולי המוקדשין בין בטומאת הגוף בין בטומאת עצמן אבל בתרומה לא התרתי לך לאכול בטומאת עצמה ולאו הבא מכלל עשה עשה אבל אוכל תרומה בטומאת הגוף מפורש בו לא תעשה דכתיב בקדשים לא יאכל ועל כל תרומה קא מזהר בין טמאה בין טהורה והא דכתיב ולא יאכל מן הקדשים איצטריך לדרשא דדרשינן בפ"ב דערלה וממיתה הוא דמיעטיה רחמנא אבל בל"ת קאי והכי איתא נמי בפ"ב דבכורים טמא שאכל את הטמא בכהנים בלא תעשה הילכך תרקב היא והם כיון דנפלה בפחות ממאה שהיא מדומע ובין אי חולין הוו טהורים או טמאים ובגמ' פריך ניחא טהורים דירקבו דכיון דנפלה לחולין טהורים פחות ממאה נחשבין כתרומה טהורה דדרשינן הרי הוא מקדשו וטמאין לא הוו דלא מצי לטמא אוכל לאוכל דאין אוכל מטמא אוכל בפחות מכביצה והוה ליה כתרומה טמאה שנתערבה בתרומה טהורה דאסורה באכילה לכהן משום טמאה ולהדלקה לא חזיא משום דחולין חשיבי תרומה טהורה דאסור לשרוף או להפסיד תרומה טהורה אלא טמאה בחולין טמאין דטמאה בטמאה היא אמאי תרקב ומשני לה:

למעשר ראשון. דלא נטלה תרומתו עסקינן דהוה ליה טבל וכדמוכח בגמ' וממשנה יתרה קא דייק דאי דנטלה היינו חולין והא תו למה לי ועוד דהא קתני סיפא יקרא שם לתרומת מעשר. בן טמא בין טהור תרקב ואין תקנה לומר שיקרא שם לתרומת מעשר שבו וימכרנו לכהן מפני שהתרומה שנפלה היא מאה ולא חזיא לכהן הילכך תרקב היא והם:

או למעשר שני. בין טמא בין טהור ובין בגבולין בין בירושלם דהתם שרי מעשר באכילה תרקב ומטעמא דאמרן דתרומה טמאה לא חזיא לאכילה וכן חוץ לירושלם דמצי למפרקיה ומטעמא דאמרן:

להקדש בהקדש בדק הבית מיירי מדתני סיפא יפדו דאי בהקדש מזבח אין לו פדיון דקדוש קדושת הגוף וטעמא דאפילו בפדיון לא מהני משום תרומה טמאה ואע"ג דמן התורה בטל ברוב כיון דאסמכוה אקרא דאת מקדשו אחמירו בה ובפ' הנודר מן הירק פריך הא למאה תעלה כלומר יעלו סאה א' והשאר מותר והא דבר שיש לו מתירין הוא דאי בעי מיתשיל עלה וחזרה היתר ואמאי בטלה במאה וכ"ת דמיירי דאתאי ליד כהן ולית בה שאלה והא מדקתני ואם היתה טהורה אותה סאה ימכרו לכהן מכלל דלאו ביד כהן היא וליכא למימר דבישראל שירשה מאת אבי אמו כהן מיירי דאי הכי אותה סאה אמאי לא ימכור והא ירשה ומסיק דתרומה מאי מצוה לאיתשולי עלה איכא וכדבר שאין לו מתירין דמי ולהכי בטילא במאה:

ואם טהורה היתה אותה סאה. עם החולין טהורין:

ימכר לכהן בדמי תרומה. שדמיה פחותין לפי שאוכליה מועטין וגם אילו נטמאת לא חזיא לאכילה לשום אדם:

חוץ מדמי אותה סאה. שצריך ליתנה לכהן:

ואם למעשר ראשון. טהור נפלה:

יקרא שם לתרומת מעשר. הכהן קורא לה שם ויאמר לצפונו או לדרומו כדלעיל שהוא טבל וימכור הלוי לכהן המעשר בדמי תרומה חוץ מהסאה ותרומת מעשר:

ואם למעשר שני או הקדש. טהור נפלה יפדו ויאכלו דמי המעשר בירושלם והדמוע ימכור לכהנים בדמי תרומה חוץ מדמי אותה סאה:

ואם טמאים היו אותן החולין. וה"ה המעשר ראשון או מעשר שני ותני הכי דמיירי דהתרומה שנפלה בהן היא טהורה דהשתא לא אהני אפילו שיקרא שם לתרומת מעשר על מקום אחר וכ"ש מיניה וביה כדקתני רישא דמיירי רישא טהורה בטהורים יקרא שם לתרומת מעשר שבו הא טהורה בטמאים אינו קורא שם לתרומת מעשר שבו וכן פי' ר"י ז"ל וטעמא דלא מהני מפ' בגמ' משום דנהי דכי קרי שם מיניה וביה בתרומת מעשר מסלקו מאיסור טבל א"נ כי קרי במקום אחר מסלקו מאיסור טבל והתרומה במקום אחר ולא בתוכו מ"מ התרומה שנפלה בתוכו שם עומדת ואין תקנה להוציאה משם ויהיה נותנה לכהן הילכך לא מהני אא"כ יאכלנה קליות הכהן בעצמו כדי שלא יהא באוכל של חולין כביצה דפחות מכביצה לא מטמא כדתניא בת"כ מכל האוכל אשר יאכל אוכל הנאכל בבת אחת ושיערו חכמים בביצת תרנגולת דהשתא בענין זה לא יאכל שום חלק מהתרומה ותהא טמאה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ד דהל' טומאת אוכלין וז"ל כמה שיעור אוכלין לטומאה לטומאת עצמן כל שהן ואפילו שומשום ואפילו חרדל מתטמא שנא' מכל האוכל ואין אוכל טמא מטמא אוכל אחר עד שיהא בו כביצה בלא קליפתה ע"כ ומה שכ' בלא קליפתה סוגיא דריש פ' כיצד משתתפין מוכחת כן:

יאכלו ניקודים. ימכרו לכהן ויאכלו ניקודים דעלה קאי וכן פי' ר"י ז"ל:

ניקודים. ויזקוטוש בלע"ז. שעושין עיגולין קטנים שאין בהן כביצה ומנקדין אותן נקודות נקודות וכן ת"י יבש היה ניקודים הוה בכיסנין ופי' הגאונים פת יבשה מאד שכוססין אותו בבית המשתה וכן פי' ר"י ז"ל ניקודים טראלי בלע"ז ומפ' בגמ' שיעורן שיהו כחצאי ביצים ותני במתני' סתמא הכי דדרכן לעשותן דקים וקטנים ואין כאן אוכל כביצה:

קליות. החטה כמות שהיא קולה אותה באש בלא משקה ואוכלם:

ילושו במי פירות. שאין מכשירין ואין מחברים ואין כאן אוכל כביצה וסתם לן כר' עקיבא דאמר במס' טבול יום ומייתי לה בפ"ב דחלה לא פסל אלא מקום מגעו בלבד:

יתחלקו לעיסיות. קטנות שאין בכל א' כביצה. והקשה הרא"ש ז"ל מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא דרישא קתני תרומה טמאה לחולין טהורים ירקבו וכדפרישית דהו"ל כתרומה טמאה שנתערבה בתרומה טהורה וסיפא קתני דתרומה טהורה לחולין טמאים תיאכל קליות ואמאי לא יחשבו כתרומה טמאה וטהורה שנתערבו ויאסרו באכילה. ותירץ הרב ז"ל דלא דמי דלעיל הנך חולין נעשו כתרומה ליאסר לזרים מכח תרומה טמאה הילכך לכהנים נמי אסירי כדין תרומה טמאה אבל הנך חולין דהכא אין נעשין תרומה אלא מכח תרומה טהורה הילכך שריין לכהנים כתרומה טהורה ואע"ג דלעיל מחמרינן בהו מתרומה עצמה שנתערבה בהן דאפילו בהדלקה אסירי שאני התם שהחולין טהורים נעשין תרומה וחיישינן שמא יאמרו תרומה טהורה נשרפת אבל הכא אע"פ שהחולין טמאין נעשו תרומה לא חיישינן שמא יאמרו תרומה טהורה נאכלת דבהא לא טעו דזיל קרי בי רב הוא וידעי דכיון דמכח תרומה טהורה נעשו תרומה שריין באכילה כתרומה ע"כ דבריו. והנה האריך למענית ולא הספיק. ונ"ל הטעם ברור דרישא דהתרומה הויא טמאה אם נאמר תיאכל קליות לא אהנינן ולא מידי דהא אוכלין שקבלו טומאה בכל שהו יש בהן טומאה ולא מיבעיא דבכזית איכא איסור עשה לטהור ולטמא בלא תעשה אלא אפילו כל שהו נמי אסיר דקיי"ל כר' יוחנן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה בכל האיסורין שבעולם ואפילו ריש לקיש נמי מודי דמדרבנן אסור כדאיתא בפ' בתרא דיומא הילכך ירקבו אבל סיפא מהניא תקנתא לאכול תרומה בטהרה דאין אוכל מקבל טומאה בפחות מכביצה כדפרישנא ונצטוינו לשמור התרומה וליזהר בה שלא להפסידה דאכילה כתיבה בהו כמו שביעית וכמו שאני עתיד לפ' לקמן בפ' האשה אוכלת בס"ד:

סאה תרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורין. שלא הוכשרו שלא טימאתן בנפילתה ואילו היתה תרומה טהורה היתה בטלה בא' ומאה והכא משום דהוי טמאה פליגי:

תירום ותישרף. ירים משם סאה ותישרף כדין תרומה טמאה כדאמרינן לעיל:

שאני אומר וכו' לכאורה משמע משום דס"ל לר' אליעזר לקמן סאה של תרומה שנפלה למאה והגביהה ונפלה למקום אחר ר' אליעזר אומר מדמעת כתרומה ודאי ובגמ' מפרש אי עיקר טעמו משום שאני אומר:

תעלה ותיאכל. בבכורות פ' הלוקח בהמה מייתי לה ופי' רש"י ז"ל תעלה לשון ביטול הוא ולא לשון הרמה מדקתני בדר' אליעזר תירום ובדרבנן תעלה והא דתנן במס' ערלה פ"ב התרומה ותרומת מעשר עולין בא' ומאה וצריך להרים התם משום הפסד כהן ואי יהיבי ליה דמיה שפיר דמי ותדע דקתני סיפא ערלה וכלאי הכרם אין צריך להרים ואפ"ה קתני בהו לשון עלייה דתנן מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם יעלו בא' ומאתים עכ"ד. וכ' התוס' עליו והדין עמו שפירש משום הפסד כהן כדאיתא בירושלמי משום גזל השבט. מיהו אע"ג דעיקר התקנה היתה משום הפסד כהן מ"מ נראה דלא מיפטר בדמי דע"כ לא פליגי ר"א ורבנן לקמן בפירקין אלא במדומע אחר שהורם דלר' אליעזר מדמעת כתרומה ודאי ולרבנן מדמע לפי חשבון וכיון דמדמע לפי חשבון פשיטא דלא סגי בלא הפרשה דקדושת תרומה יש בה וכן כ' רבנו שמשון ז"ל והרא"ש ז"ל והכא דבהגבהתה אינו מועיל הוא דכ' רש"י ז"ל:

ניקודים. פירשתי לעיל:

ובלבד שלא יהא כביצה במקום א'. כדי שלא יהא כשיעור שיטמא אוכל וכדפרישנא ואע"ג דקתני תאכל ותילוש ותתחלק בלשון נקבה לאו משום דאסאה לחודה קאי אלא דגם החולין יאכלו קליות או נקודים דתניא בפ' הלוקח בהמה דלר' אליעזר נמי אע"ג דהסאה תירום ותשרף מ"מ החולין יאכלו ניקודים או קליות או ילושו במי פירות או יתחלקו לעיסיות ובלבד שלא יהא כביצה במקום א' וא"כ כ"ש לרבנן דהחולין נמי יאכלו הכי וכן פי' רש"י ז"ל פ' הלוקח בהמה אלא משום דתני ר' אליעזר דינא דיליה גבי סאה תנו רבנן נמי דינא דילהו גבי סאה, והתם מפרש טעמא דרבנן דמ"ט לא חשבינן להו חולין גמורים כיון דלא גרע מאיסור השוה בכל דעלמא דבטל במאה ומפ' גזרה שמא יביא קב חולין טמאים אחר וקב ועוד ממין זה סבר איבטלינהו ברובא וכיון דאיכא האי משהו מצא מין את מינו וניעור ופ' רש"י ז"ל איכא למיחש כי הוה ליה קב שאר חולין טמאים מייתי ליה ומערב ליה בקב ומשהו ממין זה וקסבר איבטליניה ברובא דהאי קב ועוד וכיון דאיכא בהאי ועוד משהו א' ממאה טמא מן התרומה טמאה שנפלה שם ובטלה, עכשו מצא טמא ראשון את טמא שני ונעור מתורת טהרה ומצטרף עם זה והוו להו פלגא ולא מיבטיל דטומאה שבטלה חזרה וניעורה מתורת טהרה כדאיתא התם:

והקשה הרא"ש ז"ל וא"ת חולין טמאים שנתערבו ברוב חולין טהורים ליחוש להכי נמי. וי"ל כשנתבטלו מיעוט טמאים ברוב חולין טהורים ליכא למיחש שמא יבטל קב חולין טמאים בקב ועוד מתערובת זו דידע דשם טומאה לא פקע מחולין המעורבין טמאים בטהורים אלא דבטלי ברוב וכשיערב בקב ועוד קב טמאים מצא מין את מינו וטומאה עוררת טומאה אבל הכא סבור הוא דשם טומאה פקע מן התערובת הזה לגמרי מאחר דשרי' הכל לגמרי לזרים לאכול לרבנן ולר' אליעזר המאה סאין אע"פ שהתרומה בהן ע"כ דבריו. ותלמודא דהכא מפ' טעמא אחרינא אמאי חולין ותרומה אוכלין אותה ניקודים:

תעלה. ותנתן לכהנים ויאכלוה ניקודים. בענין שלא שלא ימצא שום חלק כביצה מן התרומה טהורה שיקבל טומאה מן האוכל האחר ומאי דאפשר לתקוני מתקנינן ור' אליעזר לא פליג הכא לומר שיאכלנה ככרות גדולות ויאכלנה בטהרה כדאסיקנא לעיל דדוקא לענין חומרא הוא דא"ר אליעזר תרומה בעינה מחתא. אבל לא לקולא. ובגמ' מפ' אי החולין שאוכלין הזרים אי בעי' למיכלינהו ניקודים או לא: