פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי תרומות ב:א:א

מן הטהור על הטמא. וכ"ש מן הטמא על הטהור אלא מן הטמא מיניה וביה וטעמא כדאיתא בגמ' דתרומה גדולה בעיא מוקף כדתני' בסיפרי בהרימכם את חלבו ממנו מן המחובר לו ותרומה גדולה מיקריא חלב כדכתיב כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן וכדאיתא לקמן וכי תרים מן הטהור הוי שלא מן המוקף דהא מיסתפי דילמא יגע וכ"ת דאגע ליה ומטמא ליה קא מטמא תרומה בידים וקא עבר על לאו דבכל קדש לא תגע כמו שנפרש לקמן בס"פ האשה אוכלת בס"ד. הילכך אין תורמין אלא מן הטמא על הטמא:

ואם תרמו תרומתן תרומה. בגמ' יליף לה מקרא:

באמת אמרו. הלכה למשה מסיני:

מן הטהור שיש בו על הטמא שבו. בגמ' מפרש היכי דמי טהור וטמא בעיגול א', וטעמא דשרי דהא הוי מוקף:

וכן אגודה וכן ערימה. בגמ' מפרש הני בבי למה לי:

ר' אליעזר אומר תורמין מן הטהור על הטמא. בגמ' מפרש לה:

מן הטמא על הטהור. משום הפסד כהן:

בשוגג תרומתו תרומה. מפרש טעמא בפ' האשה רבה כדר' אילעא דא"ר אילעא מנין לתורם מן הרע על היפה שתרומתו תרומה דכתיב ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו אם אינו קדוש נשיאות חטא למה מכאן לתורם מן הרע על היפה שתרומתו תרומה פירוש דמשמע דאם לא תרימו מן המובחר תשאו עליו חטא ואם אינו קדוש היאך נושאין עליו חטא:

לא עשה ולא כלום. התם פליגי בה אמוראי איכא מ"ד אפילו ההוא גריוא הדר לטיבליה והטמא והטהור טבל כמו שהיה ואיכא מ"ד לא עשה ולא כלום לתקן את השיריים דהיינו שהטהור בטבלו אבל הטמא מתוקן הוא ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה כמ"ד לא תקן את השיריים:

מעשר טבל. טהור שלא הוציא ממנו תרומת מעשר והיה מפרישעליו ממקום אחר ונמצא שהטבל האחר היה טמא:

אם היה יודע. מתחילה מפרש ר' יהודה לשוגג דת"ק דהיינו שלא ידע בטומאה אבל אם ידע בה מתחלה ושגג ששכח והיה סבור שטהורים הן ובגמ' מפרש דאם שגג שחשב שמותר לתרום מן הטמא על הטהור הרי הוא קרוב למזיד ולא עשה ולא כלום בין בתרומה גדולה בין בתרומת מעשר ופסק הרמב"ם ז"ל כר' יהודה בפ"ה:

מטביל כלים בשבת. דעבר אשבות דרבנן דתנן במס' ביצה פ"ב מטבילין כלים מלפני השבת אבל לא בשבת וטעמא אסיקנא התם שמא ישהה אי שרית ליה לאטבולינהו בשבת ויו"ט משהו להו עד יו"ט שהוא פנוי ומתוך כך אתי לידי תקלה להשתמש תרומה בהם:

בשוגג ישתמש בהם. בו ביום:

במזיד לא ישתמש בהם. וטעמא לאו משום דהוו מוקצין מע"ש דההוא מוקצה משום גזרה דרבנן ואזיל ליה. ועוד דחזו להשתמש בהם לדברים טמאים או לאשתו נדה אלא טעמא משום דאפשר ליה בשאלה שישאל כלים מחברו ומשתמש. והכי מוקמי' לה בפ"ב דביצה:

המעשר בשבת. דעבר על שבות דאין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט וכ"ש בשבת כדתנן בפ' משילין:

במזיד לא יאכל. אסיקנא בפ"ב דביצה דמיירי מתני' דאית ליה פירי אחריני לשבת דאי לית ליה אלא הני לא מידחייא עונג מקמי גזרה דרבנן ואפילו במזיד נמי יאכל:

המבשל בשבת בשוגג יאכל. הוא בעצמו בו ביום ואע"ג דר"מ אית ליה מוקצה בפ' כירה שאני הכא דמע"ש דחזי לכוס:

במזיד לא יאכל. דבישול אב מלאכה הוא ואיסור סקילה וסתמא כר"מ כדאיתא בגמ'. ובגמ' מפרש אמאי ערבינהו מבשל בהדי מעשר:

בשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור. טעמא מפ' בגמ': גמ' בכלים גדולים. דלא מוכחי תשמישייהו זה היום כגון תיבות ומגדלים וכיוצא בהן בהנהו גזור שמא ישהה:כלים קטנים. כגון קערות וכוסות וצלוחיות: מערים. להשתמש בהן: ומטבילן דבכל אלו הרואה אומר לשאוב מים בהן הוא צריך או להשתמש בהן להדיחן:

נפל דליו. שהיה טמא לתוך הבור:

בכלים שנטמאו באב הטומאה. כגון שנטמאו בשרץ ונבלה או בזובו ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו של זב. וכ"ש אם נטמאו בולד הטומאה דשרי להערים בהן ולהטבילן:

בולד הטומאה. הוא דשרי להערים אבל לא בטומאה דאורייתא:

בולד הטומאה. רבנן גזור בכל מים טמאים שיהו מטמאים כלים ואע"ג דקיי"ל דאין כלי ואדם מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה גזרו חכמים כן משום דאשכחן משקין טמאין דקא מטמאים כלים מן התורה כגון משקין דזב וזבה כדאיתא בפ"ק דשבת:

אפי' בחול טעון וכו'. דכל טומאה דאורייתא צריכה הערב שמש הילכך לא יטבילנו דאין ראוי להשתמש בו בו ביום אבל בולד הטומאה ניחא דשרי להערים בהם ולהטבילן דלא בעו הערב שמש דתניא בת"כ אין השותה משקין טמאים טמא טומאת ערב ובטבילה לחוד סגי ליה לתרומה. חולין בטהרה או מעשר שני דלא בעי הערב שמש אלא לתרומה וקדשים דטבול יום בין כלי בין אדם פוסל את התרומה אבל חולין לא כדתנן טבל ועלה אוכל במעשר וכ"ש חולין. ובפ"ב דביצה תנינן בברייתא כמ"ד באב הטימאה דדוקא באב הטומאה הוא דגזור דכיון דטמא מן התורה הוא הו"ל כמתקן אבל בולד הטומאה דמדאורייתא טהור מעליא הוא לא גזור:

מדיחה כוס כאן. ומייתי לה הכא משום דשרינן לעיל איסור דרבנן בהערמה וה"נ למאן דסבר דגזור רבנן שלא לרבץ הבית בשבת כדאיתא ס"פ המצניע אשמועינן דאשה חכמה מרבצת ביתה בשבת כיצד מדיחה כוס כאן בזוית זו וקערה בזוית זו:

תמחוי. פי' רש"י ז"ל בפ' כירה קערה גדולה שמערה כל האילפס לתוכה ומשם נותן לקערות. ובפ' המצניע מסקינן דלדידן דסבירא לן כר"ש שרי אפילו לכתחלה דדבר שאין מתכוין מותר והמרבץ אין מתכוין ליישב עפר בגומות ולהשוות קרקע הבית אלא שלא יעלה אבק:

בשוגג באיסור. דאיסור תורה שבשלה ממש בשבת דהניח בשר חי בקדרה על גבי כירה או שהגיס בה בשבת או שנתן גחלים תחתיה וכן מזיד נמי איסור תורה ולמעוטי שכח קדרה על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה ונתבשלה שבת, ומזיד היינו השהה בכוונה על גבי כירה וכו' מבעוד יום דבההוא ל"ש מזיד ול"ש שוגג איכא מ"ד בפ' כירה דתרוייהו להיתירא ואיכא מ"ד תרוייהו לאיסורא מ"ד להיתירא דמדרבנן הוא ומ"ד לאיסורא משום דטעמא דמבשל דשוגג יאכל הוא דלא אתי לאיערומי ולעשות מזיד ולומר שוגג הייתי דלא נחשדו ישראל על השבתות אבל האי דאתי לאיערומי דקיל ליה איסור דרבנן ואתי לשהויי מזיד ויאמר שכחתי בשוגג אפילו בשוגג לא יאכל:

מתני' אמרה כן. דקתני מבשל בהדי מעשר ועריב ותני להו המעשר והמבשל למדנו מה מעשר דקא עביד בשבת מעשה אף מבשל דקא עביד בשבת מעשה:

בשוגג יאכל. הוא עצמו ובו ביום דר"מ לא קניס כלל שוגג אטו מזיד והכי מוכח בפרק כירה. ופירש רש"י ז"ל בפ"ק דחולין דהא דאמרינן בעלמא לערב אסורין בכדי שיעשו לית ליה לר"מ אלא היכא דעביד איסורא במזיד דאיכא חיובא דלא נימטייה הנייה מאיסורא אבל בשוגג לא:

במזיד לא יאכל. במזיד דאיכא איסורא לא יאכל בו ביום עד שתחשך וה"ה לאחרים נמי אסיר למיכלייה בו ביום מדבעי לאוקומי פ"ק דחולין מתני' דקתני התם השוחט בשבת וביוהכ"פ אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה כר"מ ובמזיד ודומיא דיוה"כ קתני דאסור בו ביום בין לו בין לאחרים כדאיתא התם אבל לערב שרי בכדי שיעשו בין לו בין לאחרים דטעמא משום דלא נימטי ליה הנייה מאיסורא הוא וכי שהי לאורתא בכדי שיעשו לא מטי ליה הנייה מיניה ואיידי דתנא רישא בדידיה דאשמועינן רבותא להיתירא תנא נמי סיפא בדידיה:

ר' יהודה אומר בשוגג יאכל למו"ש. ולא בשבת לא הוא ולא אחרים דהא מוקי מתני' דהתם בשוגג ור' יהודה. ועוד דהכי מפרש לה לקמן ר' יהודה גופיה. ואיידי דבעי למיתני סיפא ולא יאכל עולמית בדידיה אבל לאחריני שרי תנא רישא נמי בדידיה:

ר' יוחנן הסנדלר אומר בשוגג יאכל למו"ש לאחרים ולא לו. דס"ל כר' יהודה דמשוי ליה עבירה אף בשוגג ועדיף מדר' יהודה דאילו ר' יהודה שרי ליה לאורתא ואפילו לדידיה ור' יוחנן הסנדלר קניס שוגג אטו מזיד. הילכך איהו דעבד איסורא קנסו ליה רבנן אחריני דלא עבוד איסורא לא קנסו אלא בכדי שיעשו ימתינו דלא ניתהנו מעבירה:

במזיד לא יאכל עולמית וכו'. לאו משום קנסא הוא דהא אחריני לא עבוד איסורא אלא משום דס"ל דמעשה שבת אסורין בהנייה כדאיתא בפ' מרובה ובאלו נערות ושמרתם את השבת כי קדש היא מה קדש אסור בהנייה אף מעשי שבת אסורין יכול אפי' בשוגג ת"ל מחלליה מות יומת במזיד אמרתי לך ולא בשוגג: