פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית ט:ו:ז

חשיד על שמיטתא. לעבוד ולזרוע בשביעית:

אפיקין חלתא. תוציאי החלה:

חלה מדבר תורה. שיש בה מיתה אם לא תפרישנה:

מדר"ג וחבריו. שביעית יש לי להתלות ולהקל בה מטעם קולתו של ר"ג וחבריו דתניא בפ"ק ר"ג ובית דינו התירו שני פרקים הראשונים וטעמא דבהדי הדדי גמירי להו עשר נטיעות וערבה לומר דוקא בזמן דבית המקדש קיים דאיכא ערבה אבל ליכא בית המקדש דרבנן היא ושריאן שני פרקים דס"ל כאביו דרצה להתיר כל השמטה כולה כדאיתא בפ"ק דמס' דמאי ותניא נמי בפרקין דלקמן ר' אומר וזה דבר השמטה שמוט שני שמטין הללו שמטה ויובל לומר לך בשעה שהיובל נוהג שמטה נוהגת דבר תורה פסקו היובלות שמטה נוהגת מדבריהם והיכא דאיכא פסידא לא גזרו ולכך תלה הדבר עליו ועל חבריו כלומר מיניה ומאביו שביעית שריא דר"ג בנו דר' הוה והזכירו חכמים דבריו לאשמועינן דהיה לו סברא דהיה אומר כיון דאין שביעית א"כ פירותיה לפירות שאר שנים דמו וחייבין בחלה. והרמב"ן ז"ל רצה להביא ראיה מכאן לדעתו שאין ביעור אוסר מן התורה וכתב אותו ריקה היה חשוד לעכב פירות שביעית ולאכלן אחר הביעור ואמר שאיסור אכילת הטבל מן התורה ואיסור אכילת פירות שביעית אחר הביעור מן ר"ג וחבריו או שהביעור מן התורה ואיסור אכילה מדבריהם ולא היה חושש אלא שלא יאכל איסור תורה וכיון שהזכירו חכמים דבריו נראה שהוא אמתי ע"כ. ולא ידעתי האיך תלה עצמו במעשה רשע ובא להצדיק רשע דההוא גדולה היה עושה דזורע וחורש בשביעית הוה שהיה שומע לחכמי דורו דקדושת הארץ בטלה ואין שביעית אלא מדרבנן ואפ"ה היה מחייב עצמו בחלה מטעם לדורותיכם או מטעם בבואכם דאפי' בי"ד שכבשו וחלקו דפטורין ממעשרות ושביעית חייבין בחלה כדאיתא בסיפרא ובכתובות אבל בזמן שהיתה לארץ קדושת שביעית וביעור דאורייתא אחר זמן הביעור דאיסורא איכא איסורא דאוריית' ועוד הביא ראיה ממתני' דקתני נאכל אבל לא נעבד הקלו באכילה אחר הביעור יותר מן העבודה ואני כבר פירשתי אותה משנה שהנכון כדעת הרמב"ם דלענין דאין בה איסור ספיחים הוא דקתני והקלו בגזרה דרבנן והחמירו בדאורייתא:

הדרן עלך הפיגם בס"ד.