פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית ז:ב:א

לולבי זרדין. שהן מרים כדלעיל שכבשן ביין או בחומץ לאכילה והומתקו וכן לולבי חרובין שכבשן נמי לאכילה:

יש להן שביעית וכו'. ועלין דלולבין כיון דינקי מלולבין דין לולבין אית להו דלולבין משירן הרוח ונובלין ועלין של לולבין נמי אין נובלין אלא בהדי לולבין אבל עלין דענפים קשין לחודייהו שכבשן אין להן ביעור ולא לדמיהן ביעור מפני שאין נושרין מאביהן והכי תניא בתוספתא דעלי חרובין אינן כלין ובפ' הפיגם נמי גרסינן עלי קנים ועלי זיתים ועלי האוג ועלי חרובין אין להן ביעור ובגמ' מפ' אמאי לא מפליג תנא בין עלין דלולבים ללולבין:

אין להם ביעור. דלולבי אלה אינן נושרין:

האלה. אולמו בלע"ז כמו כאלה וכאלון:

בטנה. פינו בלע"ז מלשון בטנים ושקדים ויש אומרים פישתוקיש:

אטדים. מיני קוצים:

אבל לעלין. דענפים הקשים דהני בעו ביעור:

מפני שנושרין מאביהן. אבל עלין דלולבין שרו כיון דלולבין גופייהו אינן נושרין:

הוורד. אילן העושה שושן אדום או לבן:

כופר אילן שעושה אשכולות ויש בהן ריח ושוחקין אותן אשכולות וצובעין בעפרן הידים להיות אדומות ונקרח תמרחניא בלע"ז כן פי' הרמב"ם ז"ל וזהו אשכול הכופר ולא תימא דורדים להריח בהם נינהו קמ"ל כיון דכובשין אותן בדבש אוכל נינהו:

הלוטם. מין אילן שקורין אינזיניו בלע"ז וקורין לפריו וילוטאש והוא לוט המוזכר בתורה גבי מכירת יוסף ותרגום אונקלוס ולטום # [ויש אומרים שהוא נקרא צנובר הוא פיניוניש]:

הקטף. האילן של אפרסמון קרו כן על שם שרפו # שקורין בלשמו דהיינו הצורי שתרגם אונקלוס וקטף כלומר שרף קטף דתניא בכריתות הצורי הוא שרף הנוטף מעצי הקטף ואין לו לקטף פרי אחר אלא השרף הנוטף ממנו וס"ל לת"ק דאילן הקטף בטל לגבי שרפו ולגבי דידיה חשיב שרפו פרי והסך בו הוי כמו סך בשמן ור"ש סבר לא חשיב שרפו פרי ובגמ' מפ' אי פליגי ת"ק וריש נמי בשאר האילנות שעושין פרי בשרף היוצא בעלין ובגזע שרף גומא בלע"ז. בוורד וכופר ובקטף דמיני בשמים הן צריכי ולוטם למ"ד וילוטאש קשה דלמאי איצטריך אי משום פריו פשיטא דמשום ריח אין בו ומשום שרף נמי אין לו לכך נראה עיקר שהוא פיניוניש ומצוי שרף בו שקורין צמ'ג בערבי ומשום שרף פיריו הוא דתנא ליה:

יש להם שביעית. ואסור לעשות בו סחורה והכא ל"ג יש להן ביעור ובפ"ק דנדה מייתינן לה וגרסינן התם יש להן ביעור ולדמיהן ביעור ולעיל בגמ' איבעיא לן בכל הני דלא תני בהו ביעור אי דייק מתני' ואסיקנא דכללא הוא כל שדרכו לישור וכו' הילכך גבי עלים דורד פשיטא דיש לו ולדמיו ביעור כדאמרינן לעיל דג' דינים יש לו בעלים ובפיקא ובעיקר:

והכופר. האשכולות סתמן נובלות מאביהן אבל גבי שרף קטף הא פסיקא ליה לתנא למיתני דבשלמא קטף דעלין פשיטא דנושר אבל שרף הגזע יש ממנו שאינו נושר ומשו"ה לא תנא ליה וכן כופר הוה אמינא בשמים הוא ואין בהן שביעית כדלעיל קמ"ל דחשיבי לצביעה וצביעה איתרבאי לשביעית ושרע תנא מיניה. ורש"י ז"ל גריס ליה בנדה ופי' יש להן ביעור כשכלה לחיה מן השדה ואע"ג דיש להן שביעית איצטריך למימר יש להן ביעור דיש דבר דיש לו שביעית ליאסר בסחורה ומלוגמא ואין לו ביעור כגון דבר המתקיים בארץ שאינו כלה לחיה מן השדה אבל כל דבר שיש לו ביעור יש לו שביעית כדתנן במס' נדה:

אין לקטף שביעית. בגמ' מפ' דאשרף קטף פליגי:

וורד חדש. של שביעית:

שכבשו בשמן ישן. של ששית:

מלקט הוורד. בשביעית והשמן אין צריך לאכלו בקדושת שביעית מפני שלא יכנס בשמן כח הוורד וטעמו דאין השמן מקבל הטעם הוורד אא"כ יניחהו זמן רב:

ישן בחדש חייב בביעור. הכל הוורד והשמן ובגמ' מפ' לה:

חרובין חדשים. של שביעית. ביין ישן. של של ששית:

וישנים. של ששית ביין חדש של שביעית ס"ל לתנא דמתני' דמיד נכנס ביין טעם החרובין ומפני כך חייב לבער היין והחרובין ולא דמו חרובין לוורדים והיינו דתנן כל שהוא בנותן טעם חייב לבער:

מין בשאינו מינו. כלומר משום דהוי מין בשאינו מינו שיערו עד ששים דהיינו נותן טעם דכל התורה כדאיתא בפ' כל הבשר:

ומין במינו בכל שהוא. לאו משום דס"ל כר' יהודה דאמר התם מין במינו כל שהוא וכגון אם נתערב האי יין ביין אחר של חולין אלא מפ' בפ' ג' ארצות דאין שביעית אוסרת במינה בכל שהוא אלא בביעור אבל לאכילה בנותן טעם לביעור פי' הר"ן ז"ל לענין שצריך לאכול התערובת קודם הביעור דכיון דאפשר לאכלו קודם הביעור הוי דבר שיש לו מתירין אבל לאכילה בין במינה בין שלא במינה בנותן טעם כלומר כשיש איסור אכילה דהיינו אחר הביעור הויא כשאר איסורין ובין במינה ובין שלא במינה בנותן טעם דחזרה כמו חלב ודם ובששים. ואנו מפרשים כמשמעו דתהוי בכל שהוא שיעורה בזמן חובת ביעור שיש בו היתר אכילה דומיא דאכילת חמץ אבל בשיש בו איסור אכילה דהיינו כשכלו פירות דהפרכיא דאסורין באכילה משום לאו הבא מכלל עשה דכתיב מן השדה תאכלו אין בשדה לא תאכלו כדתניא בת"כ וכתבה רש"י ז"ל בפי' חומש הוי בנ"ט כשאר איסורין וכן דעת ראב"ד ז"ל דשני ביעורים הן חד כשכלין פירות הארץ ותחומיה וחד כשכלין כל פירות אותו הגליל כגון פירות יהודה מארצות יהודה דכי כלין פירות הארץ שהאדם יושב בה דאין # בזמן ההוא אלא מן השבות אתה אוכל ביטול רשות ואדנות ומוציאין כל אדם מה שבבתיהם ומביאין אותן לאוצר ליד ב"ד והן מחלקין לכל אדם ג' סעודות וכן בכל יום ויום עד שיכלו ואם אין שם אוצר ולא ב"ד מוציאן לשוק ומפקירן ואף הוא יכול לחזור ולזכות בהם ככל אדם ואוכל הזוכה בהם עד שיכלו אותם הפירות מכל המדינה משדותיה ואז יתבערו לגמרי לשריפה או לאיבוד ומאותו הביעור ואילך אינו אוסר במשהו לפי שאין לו שום היתר אבל בביעור הראשון כיון שיש לו היתר אכילת ג' סעודות אוסר במשהו ע"כ, דתרי קראי נינהו חד כשרצתה דדרשינן בה אפקעתא דמלכא וקרא אחרינא דלא שרי לאדם ולבהמה אלא כשהחיה אוכלת מן השדה ועוד אאריך בענין הזה בפ' הפיגם בם"ד:

השביעית אוסרת. הא תנא ליה רישא ולא תנא ליה אלא לפרושי דלא תימא דכללא הוא בכל האיסורין מין במינו במשהו ואשמועינן דדוקא גבי שביעית וכדאוקימנא בזמן הביעור הראשון דהוי דבר שיש לו מתירין ואפ"ה שלא במינו בנותן טעם ואפילו שהוא מותר אח"כ וכה"ג נמי דיינינן בשאר איסורין דבר שיש לו מתירין מין במינו ואפילו באלפא לא בטיל ושלא במינו בנותן טעם, ויש לרבנו שמשון ז"ל דרך אחרת בבבא דחרובין ואינו נכון כאשר פי' דעת הרמב"ם ז"ל: