פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית ז:א:ב

צבעין לאדם מהו. מיני עשבים שדרכן לצבוע בהם והם מאכל אדם מי אמרינן דבצביעתן קדושת שביעית משתמרת בהם ולא הוי שנוי ושרי או דילמא כיון דמאכל אדם נינהו אי צבע בהו הוי שינוי ואין זו קדושת פירות שביעית ואיכא משום לאכלה ולא להפסד:

לכם. קדש תהיה לכם:

מלוגמא. רפואה כגון שקורים בלע"ז איגפלשטו שעושין מפת שנותנין על פי מכה או על פי שחין וכ"ש חוקנא שאינה אלא לבני אדם החולים:

אלונתית. מפ' בפ' תולין ובפ' אין מעמידין אי זו היא אלונתית יין ישן ומים צלולים ואפרסמון ופירש"י ז"ל מים צלולין שנשאבו ועמדו בכלי יום או יומים להיות צלולין ושותין העליונים בנחת במסננת ומפ' התם דעבדי ליה למסותא ופי' רש"י ז"ל שהוא לרפואה להצטנן כשיוצאין מבית המרחץ:

לתפילין. שנתגברה בהן מרה לבנה שהן איסטניסין ומרקחים היין לחזק אצטמוכא שלהן והכי תניא נמי גבי מעשר שני בתוספתא אין עושין את היין אלונתית. תפילים מלשון בשר תפל דג תפל שאין בו מלח כלומר אין מוצאים טעם במה שאוכלין:

ולמה יצתה מלוגמא שאין עליה קדושת שביעית. תלמודא מסיק ואזיל פשיטותיה דר' יונה שאל לתלמידיו היאך אתם מפרשים ברייתא דקא ממעטא מלוגמא לחולים אילימא משום # [דמעיקרא הויא חזיא לאדם ובתר הנחתה שם תו לא חזיא לאדם]:

והתניא דן וצד. מיני זרעים שצובעין בהן ובעודן גרעינין הוו מאכל אדם והגידולין אע"ג דלאו מאכל אדם הן קדושת שביעית חלה עליהן ואסורין בסחורה ולא יצבע בהם בשכר אלמא אע"פ שזרען בשביעית ועכשו במוצאי שביעית הוו גידולין ונשתנו דלא חזו למאכל אדם אפ"ה למוצאי שביעית לא יצאו מקדושת שביעית ובעינייהו איתנהו וה"נ נימא מלוגמא כה"ג אלא דטעמא דמלוגמא דיצתה היינו משום דאסור לשנות כל דבר ממנהגו שנוהגין בו בני אדם דבעינן דבר השוה לכלכם אבל הני מיני צביעה אף אחר ששינו אותן לא יצאו מקדושתן דמיוחדים לצביעה # כיון דשריין ולא יצאו אע"פ שהם מאכל אדם שרו דתניא בתוספתא דן וצד וזרע איסטיס נזרעין למוצאי שביעית מפני שהוא מלאכתן ע"כ וטעמא שדך לא תזרע דומיא דכרמך לא תזמור אמר רחמנא מה התם מידי דגידולין דאכילה אף הכא מידי דגידולין לאכילה אבל גבי ביעור וסחורה איתקוש בקרא דוהיתה שבת הארץ לכם לאכלה ואיפשיטא בעיין מסוגיין דר' יונה דקא מותיב מדן וצד על מלוגמא משמע דכי היכי דאיכא שינוי במלוגמא ה"נ איכא שינוי בזריעתן דאילו מעקרא הוו גרעינין חזו לאדם ובזריעה גידולין לא חזו לאדם ואפ"ה שרו כדי לצבוע בהן:

שמע לה. לבעיין דלעיל דאוכלי אדם מותר לצבוע מהן לאדם:

דתניא. בת"כ:

תהיה אף להדלקת הנר אף לצבוע בהם צבע. ואע"ג דאוכלי אדם נינהו ולאו לבהמה מיירי דא"כ נמצית מאבד אוכלי אדם ועוד אמרינן לקמן דאוכלי בהמה אין עושין מהן צבעים לבהמה וכ"ש אוכלים דאדם אלא בצבעין לאדם קאמר:

א"ר מנא. מהכא לא תיפשוט דצבע דשרי ליה הכא היינו באוכלי בהמה לצבוע מהם לאדם אבל מאכל אדם לצבוע מהם לאדם לא שרי וברייתא דלעיל לא מצינן למידחי דקתני דן וצד דאיכא בהו אכילה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' חמישי כפשיטות דלעיל וז"ל דברים שדרכן לצבוע בהן אע"פ שהם מאכל אדם צובעין בהן לאדם ע"כ. והכי נקטינן לקמן בהדיא פ' כלל גדול רבא: