פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית ו:ד:ו

שיצאו חו"ל. והגיע שם זמן הביעור וכדברי הראב"ד ז"ל:

מתבערין במקומן דברי ר'. כשיגיע ביעור דאיסורא מבערן בכל מקום שהם ולא מטרחינן ליה להחזירן לארץ אלא מבערן שם בשריפה או בקבורה:

מביאן לארץ. אי קודם זמן ביעור דהיתירא אוכלן ואי מטא זמן ביעור דאיסורא שורפן או קוברן בארץ דקסבר ר"ש בן אלעזר דדין מ"ש יהבינן להו וכי היכי דמ"ש מחזירו לחומה כדאיתא בפ"ג דמס' מעשר שני אף פירות שביעית מחזירן לארץ דהא שוין הם למ"ש דאין ניתנין אלא לאכילה דהא תרוייהו מיקרו קדש:

דכתיב בארצך תהיה כל תבואתה וגו'. ולחיה אשר בארצך ומההוא קרא נפקא לן נמי כלה לחיה שבשדה כלה לבהמתך וכו' ובפ' מקום שנהגו פריך והא בארצך מיבעי ליה לדרשא אחריתי דאין סומכין בני יהודה אלא על ארצם כדאיתא לקמן בפ' הפיגם, ומשני בארץ בארצך כלומר אי הוה כתיב בארץ ש"מ בארץ תאכל תבואתה ולא בחו"ל השתא דכתיב בארצך משמע בארץ דידך בעית לשעורי ובחיה דילך ולא בחיה דארץ אחרת דחיה דגליל לא מהניא ליהודה ויהודה לא מהני לגליל כדאיתא התם א"נ מאשר א"נ מתהיה בהוייתה תהא:

כההן ת"ק ולקולא. והכי מסקינן בפ' מקום שנהגו דאין הלכה כר"ש בן אלעזר ובדיעבד אם הוציאן חו"ל אינו חייב להחזירן:

שלא יעבירם ממקום למקום. אע"ג דמקילי כשיצאו לחוץ היינו דמתבערין במקום שזכרם אבל אין להזיזן ממקומן: