פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שקלים ה:ג:ב

ואי כבן עזאי חוטא דל למה. הלא שיעור חוטא דל הוא שיעור חותם גדי דאינו מביא אלא כבש:

היה מביא לוגו עמו נסכיו עמו. בתמיה כלומר טעמא דבן עזאי דלוג של בהונית היתר על נסכי כבש אי אמרת דמביאו מביתו על טהרת הקדש כל אורך הדרך א"כ גם נסכיו יביא עמו ולא יקח כלום מאחיה וכיון דהלוג יתר הוא על נסכי כבש בחותם גדי לא סגי ליה וחותם עשיר חוטא כ"ש דהוי טפי הלכך חותם בפני עצמו בעי:

ברם רבנין מביא גדי. דס"ל דכיון דלא מביא אלא כבש חותם גדי סגי ולוג לבהונות או מביא מביתו או יכתוב יוחנן על גדי לוג יתר:

נסכי רחל בכמה. רחל גדולה של ב' שנים בכמה דס"ד דכי קתני במתני' של זכרים ושל נקבות היינו לאשמעינן דאין הפרש בין זכר לנקבה אבל לעולם אימא לך דנקבה בתוך שנתה הוא דתנינן ומשני נסכי רחל כנסכי גדי דאכולה מתניתין קאי בין גדולים בין קטנים כדילפינן לקמן מקרא וכן פירש רש"י ז"ל במנחות לחד פירושא:

כתיב ככה יעשה לשור האחד. כוליה האי קרא מיותר הוא דהא לעיל מיניה כתיב בההיא פרשתא נסכי איל ונסכי כבש ונסכי בקר אלא לדרשא קא אתי:

עגל. כגון שהתנדב עגל דבנדר או נדבה מיירי ההיא פרשתא:

שחלק הכתוב בין נסכי כבש לנסכי איל. אע"ג דהוו מין אחד וכבש סלת ועשרון וכו' ואיל ב' עשרונים וכו' כדפרישנא במתני':

לשור האחד. ריבוייא הוא ללמד שאין לחלק בנסכיו והתוס' כתבו דטעמא הוא דשור בן יומו קרוי שור:

נסכי בן שנה. כבש:

לנסכי בן שתים. איל:

לנסכי בן שלש. כגון שהתנדב איל בן שלש דאילו חיוב איל המוזכר בשפחה חרופה וכיו"ב אילו יותר על ב' שנים אפילו שעה אחת פסול משום זקן וכ"פ הרמב"ם ז"ל פ"א דמעשה הקרבנות:

לנסכי רחל. רחל היא גדולה בת שתי שנים ויש לה דין כבש:

ת"ל לשה בכבשים. ריבוייא הוא:

או בעזים למה נאמר. והלא עזים בכלל כבשים הם דכתיב ומן הצאן וכבשים ועזים במשמעו:

מה זה בשלשת לוגין. דרביעית ההין דכבש ג' לוגין הוי דהין י"ב לוגין כדאיתא בפסחים ובכריתות: