פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי פאה ב:ג:ג

זימנין דהוי בה בתוך ארבע אמות. כי תנן במתני' דאין מפסיק לאילן לא נחל ולא שלולית ולא גדר אם אינו גבוה עשרה טפחים זימנין נדון והוא שיהו גזעי האילנות סמוכין עליהן תוך ארבע אמות וזימנין נדון והוא שיהו סמוכין ותכופין הן בעצמן דהיינו תוך עשרה טפחים ולעולם בעיא שיהו נטועין מטע עשרה לבית סאה כגון אם הן נטיעות כדאיתא בפ"ק דשביעית דמטי לכל חד מאתן וחמשים אמה וטעמא דכיון דחורשין כל בית סאה בשבילן כדתנן בשביעית סדנא דארעא חד הוא והקרקע מקשרן אבל אי מפוזרין יותר מבית סאה מאי דמפסיק לזרעים מפסיק להו נמי:

מה את ש"מ. כלומר היכי דמי:

ומסיק דבעינן שיהו גזעם בתוך ארבע אמות לגדר. דהיינו שיעור עבודת הכרם כדאיתא בכלאים וכיון דליכא שיעור עבודה בתוך השדה וכשבא להפוך המחרישה לחרוש אצל גזעו על כרחו נכנס תוך הנחל או לתוך הגדר נמוך או לתוך השביל בהכי הוא דקתני שאינו הפסק ונותן פאה אחת ותוך ארבע אמות לגדר דנקט אשיגרת לישן הוא דתנן הכי בכלאים לשיעור עבידא ורמז בטעם של ארבע אמות אבל תוך ארבע אמות להפסקות דמתני' קאמר:

והן שיהו תוך עשרה טפחים בין נוף לנוף. ופעמים נמי מחברן לפאה אף אם גזעם רחוקים זה מזה הרבה והוא שיהו הנופות של אילן שמצד זה ונוף של אינן שמצד זה תכופים נופות עצמן תוך עשרה טפחים ואף אם גזען רחוק יותר מארבע אמות לגדר או לנחל ואז נותן פאה אחת אבל אי איכא עשרה טפחים בין נוף לנוף לא הוו תכופים כיון שגזעם רחוק ונחל או שביל סגי להפסיקן ונותן שתי פאות ולעולם בעינן שיהו מטעתן עשרה לבית סאה והרמב"ם ז"ל בפ"ג לא כתב להך מימרא דר' מנא בהלכותיו אלא משנה כפשטה ולא ידעתי למה: