פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי פאה ב:א:א

אלו מפסיקין לפאה. של תבואה וקטניות דאילו פאה דאילן הא תני בסיפא דאינן מפסיקין אלו מפסיקין השדה לדונו בשנים ונותן פאה מכל שדה ושדה ואי יהיב מחד עליו ועל חבירו מפ' בגמ' דלא קדשה:

הנחל. מפ' בגמ' ואע"פ שאינו מושך מים עכשיו אלא כיון שאינו מקום זריעה שמלא חול ורגבים מפסיק:

והשלולית. מפ' בגמ' כל שהיא מושכת לעולם ובפ' הכונס מפ' אמאי קרו לה שלולית וקאמר אמת המים שמחלקת שלל לאגפיה דבעלי השדות דההיא בקעה משקין שדותיהם משם ולא בעינן שיעור לרחבה דסגי בחדא והיינו דלעולם היא מושכת כדאיתא בגמ' ורחבה ואינה קבועה לקמן פליגי בה ר' יהודה ורבנן:

דרך היחיד. מפ' בפ' המוכר פירות דרחבו ארבע אמות:

דרך הרבים. מפ' התם רחבו ט"ז אמה: שביל היחיד. קטין טובא כגון כי שקיל כרעא ומנח כרעא:

שביל הרבים. לכרמיהם או לשדותיהם אבל אינה דרך לעוברי דרכים:

הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים. אשביל יחיד ושביל רבים קאי:

והבור. שדה בור שדה שלא נחרש ולא נזרע תרגום והאדמה לא תשם וארעא לא תבור:

והניר. שדה חרושה ולא זרועה:

וזרע אחר. כגון חטים מכאן וחטים מכאן ועדשים באמצע נותן פאה לחטים אלו לעצמן ולחטים אלו לעצמן וכתב הרא"ש ז"ל ונ"ל שצריך שיהא אורך ההפסק מקצה השדה אל קצהו דלא ישאר בו מחובר כדי שיעבור הבקר בכליו דהיינו ארבע אמות בלי הפסק דאי נשאר בו ארבע אמות בלי הפסק חשיב כשדה אחת ע"כ דר' יוחנן סבר לקמן כר' אלעזר בר' שמעון דבגדולה בחמשים אורך הפסקתה סגיא ובפ' כל סאה אמרינן בהדיא דכ"ע סברי דבקטנים על פי רובה ואין לנו אלא דברי חכמי הגמ' ונ"ל דנכון הוא לפסוק כרבנן דאמרי התם בפ' כל סאה מפולשים מראש השדה לסופו כדברי הרב ז"ל דר' יוחנן:

הקוצר לשחת. בגמ' מפ' דבשחת דחייב בפאה תני לה ר"מ דגדל שליש וקוצר לקליות ולא מפליג בין קוצר לבהמה או לאדם דכיון דמחייב בהך קצירה שלא לקצור לפני העומר ה"נ מחייב בפאה בהך קצירה ומאי דמשייר מכאן ומכאן לאוצר הנשאר לצדדין זה מתחייב בפני עצמו וזה מתחייב לעצמו כר' עקיבא דלקמן בפ' מלבנות:

אינו מפסיק אלא א"כ חרש. דמשום דמפסיק בקצירה לא חשיבי שתי קצירות להפסיק פאה אלא אתחלתא דקצירה היא וכולה חדא היא:

אלא א"כ חרש. ואז הוי שדה ניר: