פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי פאה א:ה:א

לעולם הוא נותן משום פאה ופטור וכו'. מי שלא הפריש פאה מן הקמה מפריש מן העומרים או מן התבואה אחר שנדושה כדתניא בתוספתא ומייתי לה בפ' הגוזל קמא וקאמר דנותן פאה לעניים ופטורה מן המעשרות כמו אם נתנה במחובר דפאה ולקט ושכחה והפקר פטורין מן המעשרות כדתנן בפ"ק דחלה:

עד שימרח. מפ' בפ"ק דמעשרות מן דו שפר אפוי דכריא והיינו לאחר שמנקין התבואה מן המוץ שלה צוברין אותה במקום אחד ומחליקין הכרי ברחת ומייפין אותו והוא מלשון ממרח רטייה ומכי מירח חייב במעשרות שהוא גמר מלאכה כדתנן בפ"ק דמס' מעשרות דמשם ואילך אסור אפילו אכילת עראי והוא דנכנסה התבואה לחצר דבהכי הוא דהוי טבל ולוקה בכזית ובההיא שעתא כי יהיב להו לעניים פאה יהיב להו מעושר שלא יפסדו עניים וטעמא דמירוח קא מחייב במעשר משום דכתיב דגנך ודרשינן דיגונך דבדיגון תלה רחמנא:

ונותן משום הבקר. בבי"ת כמו בפ"א בזר עמים כמו פזר והפקר פטור מן המעשרות כדלעיל ומשמע ממתני' דאם הפקיר אחר מירוח דהזוכה מיחייב במעשר ומפ' בגמ' משום דבהפקר דב"ש עסקינן דלא אלים שהפקיר לעניים ולא לעשירים דס"ל לב"ש דמהני האי הפקר להפקיע מידי מעשר ואשמעינן הכא דהיינו דוקא דאפקיר מקמי מירוח וטעמא דדיו לבא מן הדין להיות כנדון דלקט שכחה ופאה דהוו מתנות עניים דמינייהו גמרי ב"ש וכדלקמן בפ' ב"ש קמי מירוח הוא דאיתנהו וה"נ גבי הפקר אבל אפקיר בתר מירוח דהאי הפקר דחליש לא:

ומאכיל לבהמה. דאכילת בהמה עראי חשיבא:

ונוטל מן הגורן וזורע עד שימרח. דלאחר מירוח אסור לזרוע טבל כדאיתא בפ"ק דמס' דמאי:

דברי ר"ע. ורבנן פליגי עליה ולא מצי זרע אפילו קמי מירוח דלא דמי להפקר דהפקר לא שכיח ומילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן ופאה נמי שאני דקא עביד מצוה ועוד דמיחייב בה ולא פקעא המעשרות שלהן:

עד שימרח. בזמן שלקחו הגורן קודם שמירח בעה"ב אבל אם מירח בעה"ב ואח"כ לקחו חייבין ליתן תרומות ומעשרות לאחרים וטעמא מפ' בגמ' ועני שלקח גורן בשנת מ"ע פליגי תנאי בגמ':

המקדיש. קודם מירוח:

עד שימרח הגזבר. דאם מירח הגזבר קודם אע"פ שפדאו אח"כ פטור מן המעשרות דדגנך כתיב למעוטי הקדש אבל פדאו קודם מירוח כיון דנגמרה מלאכתו ביד הדיוט חייב: