פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי ערלה ב:ו:ד

ומפ' ר' ירמיה דר' אליעזר היא. אלמא לר' אליעזר זה וזה גורם אסור ואפילו נפלו בב"א וטעמא דר' אליעזר דשרי ביה אחרון דחולין כדמוקי לה אביי בפ' כל הצלמים בשקדם וסלק את האיסור קודם נפילתו של ההיתר דכשנפל זה ליכא למימר היתר מצטרף לאיסור להיות שיעור ליאסר ואע"פ שכבר נתן כח איסור בעיסה ולא היתה מחומצת ע"י אחרון אם לא בשביל הראשון אפ"ה כיון דלא היה בו מעולם שיעור חימוץ ליכא למימר זה וזה גורם וביטל שני את הראשון אבל אם לא קדם וסלק את האיסור אסור אע"פ שנפל היתר לבסוף אסור דזה וזה גורם אסור וכו'. וכן פירש"י ז"ל:

נהירת דהויתון אמרין. זכור אתה שהייתם אומרים:

ירדו לחמצו של כותיים כר' אליעזר. דלעולם הך ברייתא רבנן קתני לה וירדו בזה לשיטת ר' אליעזר דאמר בסוף פ' כלל גדול רבא דסבר דמותר מיד אחר הפסח דמקל בפת כותים הילכך לא נחמיר אלא ג' תנורים אבל טעמא משום דבחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנייה נחמיר. משא"כ בתרומה דהנייתה שרייא:

תמן הלכה כר' אליעזר. גבי חמץ דכותיים דמודו ליה רבנן דאע"ג דמעיקרא גזור האוכל פת כותי כאוכל בשר חזיר דסבר דשוב תקנו מעשיהם ואחר אחרון אני בא א"כ גבי שאור דמתני' נמי הלכה כר' אליעזר. ואפשר דהוא מודה דסבר זה וזה גורם מותר:

א"ל ולכל רבא רבא. בתמיה כלומר וכי תעלה על דעתך שלכל לא דמו דשאני חמץ שעבר עליו הפסח מתרומה וכדפרישנא. ולעיל פרק הנוטע איכא דכוותה: