פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי ערלה ב:ד:ד

צורכא להדא דריש לקיש. כלומר צריכין אנו לאוקומי לנפשין הא דריש לקיש דאמר השביח ולבסוף פגם הוא דאיפליגי דוקא דלדידיה לא קשיא ולר' יוחנן קשיא כדמפ' ואזיל:

לא כן סברינן מימר. לר' יוחנן נפל שאור של תרומה תחלה וחימצה כבר נתחמצה העיסה והואיל והשביחה תחלה אפילו ר"ש מודי א"כ אפילו נפל שאור של חולין תחלה דהיינו רישא דמתני' ניחשוב לה כהשביח ולבסוף פגם דהא לא הספיק החולין לחמץ עד שנפלה התרומה והרי התרומה השביחה ואפילו ר"ש מודי ואמאי קאמר ר' יוחנן חלוק היה ר"ש אף בראשונה:

ומשני חזר ר' יונה ואמר. אף כר' יוחנן מצינן לתרוצה דהאשה הזו אינה מחמצת כל צרכה, כלומר אינה נותנת שאור כל הצריך לעיסה דסברה אולי התנור ישתהא ונמצאת מחומצת ביותר ואימת בעלה עליה הילכך משיירת כל שהוא וכיון דהכא נפלו שניהם שהיו בם כדי לחמץ לא חשיב כהשביח מעיקרא משעה ראשונה:

ופריך אותו כל שהוא יעשה כמי שהשביח וכו'. דהא גרם לה שתחמץ בשעה קלה ואילו נמצא תנור מאומן ניחא לה ואע"ג דפוגם לסוף דהא אינה עולה לה התנור לשעה ההיא מ"מ הא איכא שעה בעולם דשבח הוא ומודי בה ר"ש וקשיא לר' יוחנן דאמר חלוק היה ר"ש אף בראשונה:

ומשני אילו השביח ולא פגם. יפה אתה אומר אבל כיון דלסוף פגם:

שמא כלום הוא. השבח הראשון דהא לא דמי לקדרה דנהנו מן התבשיל עד שלא נפגם וטעמא דנפיל שאור של תרומה תחלה דמודי אם פוגם לבסוף ע"כ פוגם דנפל שאור של חולין לבסוף ובודאי דהועיל לפגום אבל הפגימה אינה ממנו כי חברו גורם דהא אינו עושה כלום אי נמי אילו לא היה פוגם לאו שאור היה אבל כיון דשאור הוי הועיל לפגום ואין פגימה זו חשובה להתיר משא"כ בששניהם השביחו ושניהם פגמו: