פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשרות ג:א:א

המעביר תאנים בחצרו לקצות. פי' רש"י ז"ל פ' המביא השוטח תאנים בחצרו לקצות לייבשן לעשות מהן קציעות ולאחר שנעשו קציעות דורסן בעיגול ע"כ. ואין פי' זה נכון דאי הכי ליתני המביא תאנים לחצרו כיון דשוטח אותן בחצר שם. ועוד דדייק בגמ' הא שלא לקצות חייב מתני' דרבי היא ומימרא דר' הכי תנינן לה הביא תאנים מן השדה והעבירן בחצרו לאכלן בראש גגו ר' מחייב וכו' ומתני' משום דלקצות אינהו מצו אכלי בחצר כדאיתא בגמ'. אלא ה"פ המעביר תאנים הרבה בחצרו דאית בהו גורן והעבירן בחצר דרך העברה לעשותן קציעות במקום המיוחד לו בראש גגו והיינו מוקצה ותנן דבניו אוכלין סתם ואפילו בחצר וכ"ש בגג דהיינו במקומו לכ"ע ובחצר בניו וכו' אליבא דר' פטורין מלעשר דאין חצר קובעת בראיית פנים אלא בדבר שנגמרה מלאכתו אבל הוא לא. וכן מצאתי שפי' ר"י ז"ל המעביר תאנים בחצרו להוליכן למקום שמקצין שם התאנים אוכלין וכו' מ"ט דחצר אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו ודוקא בניו אבל הוא לא יאכל ומה בין הוא מה בין בניו. ומפרקינן הוא על שתלוי במוקצה אסור קסבר אין אוכלין מפירות מוקצה אלא על המוקצה דהיינו במקומו אבל שלא במקומו כגון בחצר הוא לא אבל בניו ובני ביתו אוכלין מהן בין בחצר בין במוקצה. ע"כ: בני ביתו. אשתו, ובגמ' פריך כיון דיש לה עליו מזונות הא דמיא לסיפא דפועלים דתנן הרי אלו לא יאכלו ומשני לה. ובעל הבית גופיה לא תני ליה הכי אי שרי למיכל ובגמ' פליגי בה תנאי:

שאין להן עליו מזונות. שלא נתחייב לתת להן מזונות:

יש להן עליו מזונות לא יאכלו. היה נרא' לפרש דטעמא דהוו להו כלוקח כיון דקיצץ הפועל מזונות. וכן משמע בפ' הפועלים דקיצץ הוי כעין מקח. ואף על גב דהני תאנים לקצות הם וקי"ל כר' יהודה דאמר דמקח לא קבע אלא בנגמרה מלאכתו, ולרבנן אפי' דאיכא תרתי תרומה ומקח הכא שאני ראיית חצר ומקח ואע"ג דלגבי פועלים לא הוי חצר דידהו ואמרינן לעיל בר"פ היה עובר דחצר דלאו דיליה לא טבלא לדידיה איכא למימר דכיון דפועל איתקש לבעל הבית מקרא דכנפשך וכדלעיל חצר דיליה הויא ודיו לבא מן הדין וכו' וכיון דחצר רמיזא באורייתא אחמירו בה. אבל קשה דהניחא לרבא דאמר בגמ' דאיהו גופיה אסור אלא לר' אלעזר מאי איכא למימר. וי"ל דר' אלעזר אית ליה כרבנן ומתני' כר'. ורבנו שמשון ז"ל פי' דלגבי לוקח חשיב כנגמרה מלאכתו דאכיל ליה הכי משום דעיניו במקחו. ואינו נכון דהא תניא בס"פ המביא הלוקח תאנים מע"ה במקום שרוב בני אדם דורסין אוכל מהם עראי ודייק מינה דמקח לא קבע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו ומשמע דכיון דרוב בני המקום עושין קציעות לעולם חשיב לא נגמרה מלאכתו ולאו בתר הלוקח אזלינן ושמעתין דלעיל נמי הכי סגייא. והרמב"ם ז"ל פי' דטעמא משום דאין פורעין חוב מן הטבל. וקשיא דאכתי לא נגמרה מלאכתן הם וקתני סיפא דדבר שלא נגמרה מלאכתו דאוכלין אחת אחת. ועוד נראה לפ' דלעולם לדידהו חצר דידהו חשיבא דמכח בעל הבית הוא דאתו וכיון דקיצץ להן מזונות ונותן להן מן התאנים הוה ליה כאילו חילק התאנים הללו לקצות והללו לאכול עתה, ולא חייל בהני דאכלי השתא שמא דלקצות ונגמרה מלאכתן נינהו וחצר של אדם קובעת לו בדבר שנגמרה מלאכתו ושם טבל חל בהן הילכך אפילו אחת אחת לא יאכלו דהא אית בהו גרן וראיית פנים ובחצר לא מצו אכלי כלל דומיא דידיה:

אוכלין ופטורין. ואפילו שתים שתים, דאיכא גורן כיון דלא קצצו אבל אם יש להן עליו מזונות דקצצו הוי מקח כדאיתא בפ' הפועלים הילכך בשדה אוכלין אחת אחת דליכא גרן והיינו מן האילן:

אבל לא מן הסל. דאיכא צירוף בסל וכן בקופה:

מן המוקצה. מקו' ששוטחין שם התאנים בשדה לקצות כדתנן פ' המביא עומד אדם על המוקצה. ובגמ' פריך דהא לא נגמרה מלאכתו ומאי מהני ההוא גרן אדרבה המוקצה מוכיח דלא נגמרה מלאכתן ומשני לה:

לעשות עמו בזיתים. בגמ' מפרש לה:

ע"מ לאכול זיתים. דהתנה עם בעל הבית ע"מ שיאכל הוה ליה כעין מקח:

ואם צירף. שתים לא יאכל דחייל עלייהו שם גורן כדאמרן לעיל:

לנכש בבצלים. לעקור הבצלים הרעים מבין היפים:

מקרטם עלה עלה. תולש עלה עלה מן המחובר:

ואם צירף חייב. תניא בתוספתא לא יאחוז קלח בידיו ויאכל אבל מקרטם עלה עלה ויאכל, וצירף דקא תני הכא היינו שתלש הקלח שיש בו שנים שלשה עלין: