פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשרות א:ד:ח

לא יקבל בכלי. ואפילו מן הממל דחשיב לא נגמרה מלאכתו אפ"ה לא יקבל בכלי שמן הרבה לחמיטות שיצטרך דהוי קבע אלא בחמיטה עצמה הוא דמקבל דהויא עראי:

היה אוכל והותיר. מפרש לקמיה שכבר נתן השמן בחמיטה והיה אוכל החמיטה או מן התמחוי ונתן שמן מן הממל לתוכו:

או שנתנה לאדם אחר. כגון שלקחה ממנו בדמים:

לא נטבל. דאע"ג דשבת ומקח קובעין כדאיתא בס"פ המביא במס' ביצה ה"מ דבר שנגמרה מלאכתו כדאסיק ר' יוחנן התם והאי כיון דמן הממל חשיב הוא כלא נגמרה מלאכתו וכ"ש אי סבר כרב חסדא שמחוסר להציל:

היה אוכל. התמיטה:

והותיר. ונכנסה שבת: או מה שהותיר מכרו ונתנו לאדם אחר לא נטבל:

בד"א. דלא נטבל:

בזמן שאכל. מן החמיטה או ששתה מן האניגרון או מן הרוטב של תמחוי דמתני':

בשביל שיותיר ויכניס לתוך ביתו. דהא קבע הוא ואסור ואפילו לא חשכה שבת:

בנתון בחמיטה ותמחוי. הא דשבת לא קבעה משום דהוי השמן תוך החמיטה או בתמחוי:

אבל אי הוי בצלוחית. כדי ליתנו בחמיטה ונכנס שבת הוי קבע דשבת קבעה דכתיב וקראת לשבת עונג כל אכילות שבת עונג הוו כדאיתא בס"פ המביא:

לא נטבל. דכיון דלא נתן אלא לחמיטה א' כיון דלא נגמרה מלאכתו אינה קובעת ואפילו הוי בצלוחית והה"נ אי הוי בצלוחית כי נתנו לאדם אחר דפליגי דמתני' כולה חד טעמא הוא וברייתא דלעיל להיות משתמש ממנו והולך קאמר:

ואין מקח טובל. דכיון דנתן דמים על אותה סעודה אחשבה והויא אכילת קבע דבשלמא אי הוי תוך החמיטה בטיל אגב חמיטה אבל כי הוי בצלוחית אמאי:

אף מה שבלגין לא נטבל. קא יהיב טעמא למתני' דתנן בפ' הכובש על החמין חייב ועל הצונן פטור על החמין חייב שהוא קבע דכיון דמזגו בחמין אינו ראוי להחזיר את המותר שלא יחמיץ את היין שהמים חמין מחמיצו אבל אם מזגו בצונן פטור דיכול להחזיר את המותר והוי עראי וקאמר עלה דאף מה שבלגין לא נטבל אע"ג דמיחזי כי אחשביה קבע וטעמא דיכול להחזירו לגת הכא נמי אף מה שבצלוחית כיון דיכול להחזירו לתוך הממל אם ירצה לא שבת ולא מקח טובלין:

ועוד א"ר אליעזר וכו'. משנה היא פ' המביא במסכת ביצה ומשום דתנא התם מילתא חדא דר' אליעזר לקולא תני אחריתי נמי לקולא:

עומד אדם על המוקצה. גרוגרות שהם בחצרו לייבשן וחצר לא קבען דחצר אינה קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו כדאיתא התם וסתם מוקצה גרוגרות לא נגמרה מלאכתו אלא שהוא מזמנן מדעתו דישרו בעיניו:

ערב שבת בשביעית. דליכא בה מעשרות כדנפקא לן במכילתין מקרא דואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה איתקוש אוכל אדם לבהמה מה אוכלי בהמה פטורין מן המעשרות כדנפקא לן בריש מכילתין דכעין פרטא דתבואת זרעך הוא דמרבינן אף אוכלי אדם בשביעית פטורין:

מכאן אני אוכל למחר. וסגי בהכי אע"ג דלא סיים אי למזרחו אי למערבו דיש ברירה ורבנן פליגי עליה וצריך לרשום מע"ש:

אלא בשביעית. ומשו"ה מהני מכאן אני אוכל לסלוקי מינייהו איסור מוקצה:

הא שאר שני שבוע. דאיכא מעשר לא סגי ומשום דבעי לעשורי ואמאי והא משום חצר אין כאן קבע כדאמרינן דאין חצר קובעת אלא בנגמרה מלאכתו וכיון ששטוחים בחצרו או בגגו כל זמן שלא נטלן והעמיד ערימה לא נגמרה מלאכתן הוי אלא משום דשבת טובלתן הוא דהוי וה"נ כי נתנו בכלי ונכנסה שבת שבת טובלת ליה דשבת קובעת אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו:

ומשני ר' יוסי להחזירו למקומו אי אתה יכול שהוא עושה מוקצה. דכיון דס"ל יש ברירה מוכנין הן ואי מהדר להו בשבת עם האחרים אוסרן דעושה אותן מוקצה דמתערבין עם האחרים והוי דומיא למאי דגזור נמי בשבת אין מבטלין כלי מהיכנו ומוקצה דגרוגרות וצמוקין דשלט בהו חמה לא חזו לאכילה אלא באותן דיהיב ביה עיניה מה שאין כן בשמן הנטול מן הממל בכלי דאינו חושש להחזירו דבין זה ובין זה חזי לאכילה:

אין עראי לשבת. דשבת קובעת למעשר דכתיב וקראת לשבת עונג כיון דאיקרי אכילה דידה עונג קבעה שאין בה עוד שם עראי אלא שם קבע כן פי' רש"י ז"ל בפ' המביא וסתמא קתני וא"כ אין להקל כי הוי בצלוחית:

ובלבד דבר שיש לו מוקצה. כגון גרוגרות וצמוקין שהאדם מקצה אותם מדעתו דאין יכול להחזירם למוקצה וכדפרישית אבל בשמן שנתנו בכלי לחמיטה דכולו חזי שבת נמי לא קבעה: