פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשרות א:ד:א

אי זהו גרנן למעשרות. עד השתא מיירי מתני' אימתי קרוי פרי לחייבו במעשרות דהיינו שיהא קרוי אוכל או פרי דגבי מעשרות כתיב פרי מפרי העץ וכתיב ואכלת והשתא איירי בדיגונן אותן שדרכן לעשות להן קיבוץ ודיגון דפי' דיגון קיבוץ כרי כמו שפי' רש"י ז"ל בפ"ק דביצה וגבי תבואה כתיב דגנך ואפילו גבי ירק דטבלו הוי מדרבנן תיקון ביה דיגון כדתנן ירק הנאגד משיאגד דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא ועד שלא נעשה דיגון תנן בפ"ק דפאה מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות עד שימרח אבל כי מירח אפילו אכילת עראי נמי אסירא אי איכא ראיית חצר או בית כדאיתא פ' הפועלים:

משיפסקו. מפ' בגמ' מן די ירים פקסוסיה ובפ' הפועלים נמי אמרינן משניטל פיקס שלהן ופי' המפרשים דהיינו השער הצומח בהן כמו נוצה כשהן קטנים וכאשר גדלין נושר ונקראת פקס ולפעמים שנמכרים בפקס ומש"ה קתני דאם אינו מפקס וכו' ובפ"ק דעוקצין קרינן ליה כשות של קישות:

משישלק. מפ' בגמ' מן די ירים שלקוקיה ופי' הרמב"ם ז"ל דהיינו נמי השער הצהוב שעליהן ושילוק לאבטיח כמו פיקוס לקישואין אבל בערוך ז"ל פי' דכשנגמרין האבטיחים הם ירוקים כעין הדבר השלוק ולדעתו פי' מן די ירים אינו לשון השלכה אבל לשון גבהות ר"ל שיהא ניכר ירוקתו קצת:

משיעשה מוקצה. שמגדישין אותו למכור בשוק והרמב"ם ז"ל פירש משיסדיר אותו במוקצה אבטיח בצד אבטיח מלשון עצים שבמוקצה:

הנאגד. שדרכו לאגדו:

משיאגד. הוקבע למעשר ונאסר באכילת עראי:

ואם אינו אוגדו. ודרכו לאוגדו:

משימלא את הכלי. שהוא נותנו בו:

משילקוט כל צרכו. אבל עד שלא ליקט כל צרכו אוכל עראי ופטור:

כלכלה. יש ירק שאין דרכו לאגדו אלא להניחו בכלכלה כגון כוסבר ופיטמוסינו ודרך ליתנו בכלכלה:

משיחפה. שיחפה פיה בעלין ובהוצין ועוד נראה דמיירי בפירות האילן שנותנין אותן בכלכלה כדתנן בנדרים הנודר מן הכלכלה והיו בנות שבע לתוכה ודרך לכסותה בעלין ובהוצין:

בד"א. דאסור לאכול עראי מכי עשה להן גרן דהכא במוליך לשוק למכור:

במוליך לביתו. וה"ה נמי לחצר ולקמן במכילתין מפ' לה:

אוכל מהן עראי עד שמגיע לביתו. ולגבי שוק לא אמרינן עד שמגיע לשוק מפ' בגמ' וכ' ר"י מסיפונטי ז"ל הבדל יש בין מתני' דאימתי הפירות חייבין במעשרות למתני' דאי זהו גרנן למעשרות מתני' קמייתא מפ' מאימתי אסר למכרן למי שאינו נאמן על המעשרות ומאז אם היה אילן שמחוייב קציצה מותר לקצצו בשביעית ומאז אם קצרן ועשה מהן גרן נתחייבו הא קודם לכן מותר למכרן למי שאינו נאמן על המעשרות ואסור לקוצצו בשביעית ואם קצרן ומירחן אפילו העמיד מהן ערימה לא מתחייב במעשר ובמשנה זו דוקא מיירי עד אימת שרי למיכל אדם מפירותיו עראי ומאימתי מיתסר בהו כל חד וחד לפום מאי דפריש מתני' הקישואין וכו' עכ"ד. ועוד אני מוסיף על דבריו דעוד יש חילוק בין מדת גרן למדת עונה דאילו עונה פיטור וחיוב גרמא ותורת שנים נמי גרמא ואילו מדת גרן פיטור וחיוב גרמא ותורת שנים לא גרמא וטעמא דקראי כתיבי כתיב דגנך ופי' דיגונך למעוטי לאו דיגון ולמעוטי דיגון ולאו דילך כגון דיגון ברשות הקדש או דהפקר או דגוי ואילו גבי עונה כתיב תבואת זרעך דמיניה דרשינן תבואה שזורעין אותה וצומחת ומזרעת וכי איכא תבואת זרעך כתיב עשר לומר לך כי איכא שליש עשר וכי ליכא שליש לא תעשר ועוד כתיב גביה שנה שנה לומר לך כי גדלו שליש בשנה זו לא תעשר עליהן בפירות שנה שעברה או שנה שלאחריה אלא כל שנה לעצמה והכי דרשינן בת"כ לשלש השנים אל תקרי לשלש אלא לשליש ומש"ה נקטינן דתבואה שהביאה שליש בשנה שניה של שמיטה דדינה מ"ש ונתמרחה ע"י ישראל בשלישית אינה נופלת לחיוב מעשר עני אלא כדקיימא קיימא וכן בזיתים כה"ג וכך יתבאר זה לקמן בפ' בתרא דמכילתין אבל גבי אילן בתר חנטה אזלינן לגבי שנים והרוצה לעיין ולידע עיקרן של דברים יעיין בפ' בנות שוח:

הפרד. היינו רמונים שמחלקין אותן ליבשן בחמה וקרויין פרד כדתניא בתוספתא דתרומות פ"ג התורם ענבים ועתיד לעשותן צמוקין תאנים ועתיד לעשותן גרוגרות רמונים ועתיד לעשותן פרד:

משיעמיד ערימה. מפ' בגמ':

משיפקילו. מפ' בגמ' מן די ירים פודגרא. ופי' הרמב"ם ז"ל שמסיר העלין והקליפות שדרך להשליכן מעליהן והוי כמו הפוך משיקלפו ורמב"ש פי' שעוקרים הבצלים עם השרשים ומסירין מעליהן הקליפות הרעות והשרשים ע"כ. ופודגרא הוא חולי הרגלים והשרשים קורין להן כן בלשון לעז פְיֵי ומצאתי לר"י ז"ל שפירש כן:

משימרח. בגמ' מן די ישפר אפוי דכריא והיינו אחר שנגמרו מלאכת הזרייה שהוא נקי מן המוץ מכנסין אותן ומגביהין אותו ועושין אותו כמו תל משופע ואזי מייפה פני הכרי של התבואה ברחת שמחליקין אותו דומיא דממרח דרטייה:

משיכבור. בכברה לפי שאין דרך לקצור הקטניות אלא עוקרין אותן ומתערב עמהם עפרורות כוברין אותן בכברה:

ואע"פ שמירח. אתבואה קאי כיון דקתני ומה שבתוך התבן ועוד דאקטנית תני בגמ' בברייתא אבל קולט הוא מתחת הכברה ואוכל:

מן הקוטעין. שבלים קטועין שלא נדושו ולא נתמרחו:

ומן הצדדין. מצדדי הכרי:

וממה שבתוך התבן. בגמ' פליגי בה אמוראי.

ואוכל. אכילת עראי דלא הוקבעו:

היין משיקפה. היין שבבור הוי קיפוי גמר מלאכה ליאסר בשבילו אכילת עראי ובפ' ר' ישמעאל בע"ז ובפ' הפועלים פליג ר' עקיבא בברייתא ואמר משישלה בחביות כדאיתא התם:

משיקפה. לשון מציף כמו קפא תהומא דמס' סוכה ויצף הברזל וקפא ברזלא שצפין החרצנים והזגים על היין שבבור:

ואע"פ שקיפה. עם שבבור:

קולט מן הגת העליונה. שאותו שלא ירד לבור לא נגמרה מלאכתו:

ומן הצנור. דרך המרזב המקלח יין לבור:

עוקה. גומא שמתאסף בה השמן:

עקל. עקלין של בית הבד והן עגולין שעושין מזמורות ונותנין לתוכן זיתים מן המעטן:

ומן הממל. בפ' המוכר את הבית מפ' מפרכתא ופי' בערוך אבנא דחקיק. בה חלון ומביאין עץ גדול ומכניסין צדו אחד באבן וצדו אחד קושרין בו ראש הבהמה ומגלגל וטוחנין בו זיתים וקורין אותו מפרכתא:

ומבין הפצים. תרגום וקרע לו חלוני ופצים ליה והיינו האויר שיש בין נסר לנסר והשמן יוצא מבין הנסרים:

לחמיטה. עוגה דקה חמה שמוציאין אותם מן התנור ובלעז פוקצא ובריש טבול יום האופה חמיטה ובשביל שהיא ארוכה ונכפלת ונכפפת קרוייה כן תרגום המה כרעו אחמטו:

ולתוך הקערה. שיש בם תבשיל חם:

ולתוך התמחוי. קערה גדולה וממנה מחלקין המנות. ומשמע בגמ' שהתבשיל כגון אניגרון וכיוצא בו שנותנין בו שמן הרבה ואע"פ שהוא חם דכלי שני כיון דאינו מבשל לא טביל ולא קבע וחשיב אכילת עראי:

כשהן מרותחין. מפ' בגמ' עד כדי שהיד סולדת והן כלי ראשון כיון דמבשל טביל וקבע:

לכל הוא נותן. ואפילו לאלפס ולקדרה מרותחין דלעולם אכילת עראי הוי אלא אם יש בו חומץ או ציר דאז צריך לו השמן והוי קבע ואסור: