פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשר שני ג:ו:א

הלקוח בכסף מעשר שנטמא יפדה. שהוא עצמו לא היה מעשר, אלא צרכי סעודה שלקח להביא לירושלם בכסף מעשר ונטמא:

יקבר. דקסבר דלא אלים קדושתיה לאתפוסי פדיונו. ובגמ' יליף לה מקרא:

הרי זה נפדה. כדילפינן לעיל מקרא דלא תוכל שאתו:

אינו דין שיפדה. כדתניא בתוספתא אמרו לו תחמיר בטפלה יותר מן העיקר:

בטהור ובריחוק מקום. חוץ לירושלם:

תאמרו בלקוח. שאינו נפדה טהור ובריחוק מקום והא מילתא ודאי דמודו ליה רבנן דאי לא מאי פריך ר' יהודה. ועוד הא תנן לעיל בפ"ק מזיד יעלו ויאכלו במקום ואם אין מקדש ירקבו וקשיא דלדידהו נמי תיקשי מצינו טפל חמור מן העיקר דמעשר גופיה נפדה טהור בריחוק מקום ולא לקוח ותירץ רבנו שמשון ז"ל דמעשר עצמו נפדה כדי לקנות בדמיו בירושלם צרכי סעודה כדכתיב בקרא אבל אם לקח פירות חוץ לירושלם כדי לאכלם בירושלם הרי זה כאילו קנאן בירושלם דלא חזו לפדייה. וטעם הדבר כיון דלקח צורכי סעודה מן הכסף וגלי אדעתיה דלא היה קשה בעיניו להעלותו דהא חוץ לירושלם לא מצי אכיל ליה הילכך קנסוהו דיעלהו ולא מצי פריק ליה דהוי זלזולו של מ"ש ושם פירשתי דאיסור דאורייתא נמי איכא כדאיתא התם:

צבי שלקחו וכו' יקבר ע"י עורו. עם עורו כדמפ' בגמ' דעשו אותו כקדשי בדק הבית לטעון העמדה והערכה כשלקחו חי ונראה בעיני דמיירי שלקחו לשלמים אבל לא לבשר תאוה דכיון דגמרינן בג"ש דצריך לקנות שלמים דקדשי מזבח והוא לקח חיה דלא חזיא למזבח ולדמי עורו הוא דקנאו ולפדיון הוא עומד ודנו ביה דין קדשי בדק הבית:

ר"ש אומר יפדה. אזיל לטעמיה דס"ל פ' יש בקדשי מזבח ואיתא נמי הכא בגמ' דקדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה ומוקי התם קרא דוהעמיד והעריך גבי קדשי מזבח:

ושחטו ונטמא יפדה. אע"ג דלקחו חי לשלמים כיון דשחטו דמי לפירות לקוחים שנטמאו הואיל וחזי לאכילה:

ר' יוסי אומר וכו'. כיון דלקחו חי לשמים ובעי העמדה והערכה אפילו שחטו קנסוהו רבנן ויקבר אבל אם לקחו שחוט אפילו ר"י מודי שהוא כפירות שנטמאו ופודין אותו דהא לא קנאוהו שלמים לענין העמדה והערכה ולא זכי ביה מעשר כי הוי חי ובקדשי בדק הבית נמי ילפינן מקראי בגמ' דאי אקדיש מתה דלא בעי העמדה והערכה:

הרי הוא לו כפירות. ובאנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן כדלעיל:

המשאיל קנקניו למ"ש. שפירש כשנתן המעשר שני לתוך הקנקנים שלא יתפשם המעשר לקדושה ולא היה נותנו שם לשיעמוד בו היין אלא עד שימצא כלים אחרים לרצונו דהיינו לשום שאלה:

אע"פ שגפן לא קנה מעשר. שגף אותן וסתמן במגופה שלהן אף על גב דהן שמירה ליין אכתי אינן אלא לשאלה בעלמא ומהני ליה תנאה ולא נתפסו ואע"ג דגפן דמשמע שביטלן אגב היין והוי כמו קליפה לפירות:

זילף לתוכן יין. הריק לתוכן סתם ולא פירש דלהוו כשאלה:

עד שלא גפן לא קנה מעשר. מפ' לה ר' יוחנן בגמ' כיני מתני' אם עד שלא גפן קרא שם לא קנה מעשר משום דקשיא ליה לר' יוחנן מאי קאמר דהא פשיטא דכשהריק היין בהן קודם שגפן היה ולא לאחר שגפן ומתרץ לה דהכי קאמר אם עד שלא גפן קרא שם וכו'. כלומר כשהריק היין לתוכן לא פירש בהן לשון שאלה אלא סתם נתן בהן היין אם כשקרא שם מעשר היה קודם שגפן גלי אדעתיה דלא תפסינהו מעשר דכשקרא שם יין לחוד וקנקנים לחוד הוה וכשיבוא לחללן בגבולין אינו משער דמי הקנקן דהא לא דמי לקניית קנקן סתום מן החנוני בירושלם דהתורה אמרה דיצא קנקן לחולין ואין צריך לאכול כנגד הקנקן דבטל קנקן אגב יין. ואמרינן בגמ' א"ר זירא אמרה תורה פורטהו במקדש וכונסהו בגבולין. כלומר דאדרבא מהתם גמרינן מה התם בשעת היתר הוצאותיו דהיינו פרטהו בירושלם שנתפס הקנקן דרחמנא שרי להתפיסו היינו דוקא סתומות ומשו"ה המעשר מוציאו לחולין ה"נ כשכונסו בגבולין שיתפס הקנקן כה"ג הוא והיינו כשקרא שם אחר שגפן קנה מעשר הקנקן ואם בא לחלל היין ולהוליך המעות לירושלם צריך לחלל כנגד דמי הקנקן דהמעשר קנה הקנקנים והוקדשו:

עד שלא גפן עולות בק"א. בתרומה מיירי השתא שקרא שם לחבית של תרומה ונתערבה בהם:

כל שהן. כדתנן במס' ערלה וחביות סתומות בהדי דברים שאוסרין בכל שהן:

עד שלא גפן תורם מא' על הכל. בדין תורם מן המוקף מיירי דקי"ל בפ' אין תורמין דתרומה גדולה אינה ניטלת אלא מן המוקף. וה"נ אמרינן בגמ' אם עד שלא גפן קרא שם. ונ"ל אם בא לקרות שם בחביות של יין אם עד שלא סתם את פיהן בא לקרות שם תרומה ולתורמן תורם מא' על הכל דכיון דפתוחות הן ראויות ליערות בגת וכתורם מן הגת דמי דחילוק חביות לא חשיב חילוק וכב"ה דלקמן אבל אם בא לקרוא שם אחר שסתם פיהם לאו מוקף מיקרו ותורם מכל א' וא' דחביות שייכי ליין:

מפתח ומערה לגת. בגמ' פליגי אמוראי אהייא קאי פלוגתא דב"ש וב"ה אי אמעשר או אמילתא דתרומה דהיינו דקתני עולות בק"א אבל אדין מוקף שהוא דין שלישי דסליק מיניה פשיטא להו דחילוק חביות לא שמיה חילוק דומיא דשקין בגורן ולכ"ע אין צריך לערות:

בד"א במקום שדרכן לימכר סתומות וכו'. נ"ל לפרשו כן בד"א דכי קרא שם אחר שגפן דקנה מעשר וצריך להתפיס מעות אף כנגד הקנקן אם בא לחללו בגבולין כשהיה אותו מקום שגפן מנהגו שהקונים יין בחביות דרכן לקנותן סתומות ואין צריך להן לבודקן שמוחזק אותו מקום שהיין הוא טוב הילכך בטל הקנקן לגבי היין אבל אם המקום אינו מוחזק שיינו טוב ואין אדם בטוח בחביות ללקחה סתומה אלא א"כ בודקה ופותחה וטועמה לא מהני אפילו שקרא שם אחר שגפן ולא יצא קנקן לחולין כלומר לא קנה מעשר ואין צריך להתפיס מעות בגבולין אלא בכדי היין לחוד:

לא יצא קנקן לחולין. כלומר אין צריך להוציא הקנקן לחולין דלא תפסו המעשר כדי שיצא לחולין שהרי לא נכנס ואינו יוצא מחמת פדיונו ודכוותה אשכחן בפ"ק דתנן לא יצא העור לחולין ומפ' לה ר' אלעזר דהיינו לא קנה מעשר. ורבנו שמשון ז"ל פי' בד"א דקנה מעשר כי קרא שם כשגפן במקום שדרכן לימכר סתומות דכה"ג בירושלם הקנקן טפל ליין כדתנן לעיל בפ"ק הילכך בגבולין נמי קנה מעשר אבל במקום שדרכן לימכר פתוחות כה"ג לא יצא קנקן לחולין בירושלם אלא צריך לאכול כנגדו כדתנן לעיל הילכך בגבולין נמי לא קנה מעשר עכ"ד:

ה"ג ואם רצה להחמיר על עצמו וכו'. וכן היא בספר ישן ול"ג אבל אם רצה וכו'. ונתקשה בו רבנו שמשון ז"ל לפ' מאי למכור במדה דהא אין מ"ש נמכר כדתנן בריש מכילתין ופירושו פי' דחוק מאד ואין דבריו נראין. ועוד קשה לי דקתני בהדה ר"ש אומר אף וכו' משמע דדמי רישא לסיפא ויצא קנקן לחולין דקתני ר"ש על כרחין לא קנה מעשר הוא דקאמר כדמוכח בגמ' ובתוספתא הילכך רישא נמי צריך לפרשה כן. לכך הנכון דברי הראב"ד ז"ל שפי' בהשגותיו כן דבירושלם קיימא וה"פ שמדקדק המוכר בירושלם היין שמוכר ללוקח שנותן לו שם מעות מ"ש מדקדק עם הלוקח שישוו כל מעותיו של הלוקח מדות היין ואינו מבליע לו הקנקן בשיעור המעות כאילו בא למכור במדה כזאת הרי הקנקן חולין שלא חלה עליו קדושת המעות ומצי הלוקח ליקח מעות בקנקנים קודם שישתה היין ולפרוע חובו בהן דלא תפסן המעשר ולומר דנתקדשו ואינו יכול למכרן עד שישתה היין דמדרשא דביין דדרשינן בפ"ק יש בה קולא וחומרא דלוקחין קנקן אגב יין ונתקדש ואינו יכול למכרו לקנקן ולפרוע חוב במעותיו דמ"ש הוא וכששתה היין יצא הקנקן לחולין דשמירה הוה ליין וכיון דיין אזל ליה בטל הוא ואין צורך לאכול כנגדו וכי קתני הכא יצא לחולין היינו לגבי קדושה דהתם דעד שלא ישתה היין יכול לפרוע חובו. ולקושית מכירה שהקשה רבנו שמשון ז"ל אינה קושיא דכיון דתני מכירה ודאי בירושלם קא מיירי דמוכר חולין הוא דקא זבין ליה וביד הלוקח הוא דנתפס. ואם תאמר היכי תני מתני' תרי לישני הפוכות זו מזו ואינהו חדא ודמיין להדדי מעיקרא תני לא יצא קנקן לחולין והיינו לא קנה מעשר והשתא תני יצא קנקן לחולין דהיינו לא קנה מעשר. תשובתך ברישא אין שם מוכר אלא דעל היין שבא להתפיס הקדושה אין צריך להוציא קנקן לחולין. ובסיפא דאיכא מוכר דרצה להחמיר על עצמו ולתת לו יין בשיעור המעות ודקדק בסך המעות ונתכוון שיהא הקנקן חולין ובדעתו יצא הקנקן חוץ מן הדמים ומתנה הוא דיהיב ליה מוכר ובערך המוכר קתני יצא כלומר המוכר הוציאו בדבריו ולצד החולין נשאר הקנקן שלא חלה עליו קדושת המעות מה שאין כן ברישא דליכא מוכר ולרבנו שמשון ז"ל שפי' דמלא יצא נולד יצא א"ש. והשתא אתי ר"ש שפיר ואשמועינן דאף יש דין אחר בלוקח יין בירושלם במעות מ"ש דבמוכר לחברו חבית של יין חולין בירושלם בדמי מ"ש וא"ל כל חבית זו אני מוכר לך בדמי מ"ש שאתה נותן לי חוץ מקנקנה דהיינו חוץ משיעור קנקן שאני נוטל בהיין הימנה שאני מפקיד בה אצלך דלהוי חולין בשוליה לעצמי יצא קנקן לחולין כלומר יצא חבית לחולין ואגב רישא דתני קנקן קתני הכא קנקן דכיון דמשייר לנפשיה שיעור קנקן אע"ג דמוכרה סתומה כפתוחה דמי ויצא לחולין ולא קנה מעשר ודקדקו מכאן בגמ' דאף אם אמר לו המוכר רביעית חולין יש לי בחבית זו יצא קנקן לחולין ולא קנה מעשר כדאיתא בתוספתא אף אם בירושלם דרכן לימכר סתומות דדוקא כשמכר לו כל יין שבחבית הוא דתנן בפ"ק דקנה מעשר: