פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשר שני א:ב:ח

גזרו על נקבה בעלת מום וכו'. משום דבתוספתא תניא אם היתה נקבה בעלת מום בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומן וכן אם היו פירות טמאים וכו' ואהך ברייתא קאי ר' יוחנן לפרושה דקשיא דבשלמא גבי פירות קנוס דלא קנה מעשר משום טומאה דאין לאכול מ"ש בטומאה אלא בהמה בעלת מום דיעבד נמי לא אמאי מ"ש משאר פירות טהורים דעלמא:

ומפ' מפני ולדה. שישהא אותו אצלו עד שיהא לו ולד ממנה שתתעבר ותלד והיינו טעמא דלקמן דיגדל עדרים שישהם אצלו לגדל ולדות והתורה אמרה גבי מ"ש ואכלת ולא לסחורה. ועוד דולדות נמי קדושים למ"ש וסתמן הוו לשלמים וניחוש שמא מעיל בהו:

על זכר בעל מום. שאין מגדלין מהן ולדות ואפ"ה גזרו רבנן אטו נקבות:

אפילו תמימה. נקבה:

גזרה. לקמיה מפ' אהייא קאי:

והיו מבריחין אותה מע"ג המזבח. והיו מגדלין ממנה עדרים:

ואפילו חיה ואפילו עופות. דלית בהו קדושת מזבח לא יקח אלא א"כ הוו שחוטין:

אחד שביעית. דפרי אחרון נתפס ונוהג בו קדושת שביעית לאכלה ולא לסחורה וכן אין נאכלין אחר הביעור:

בין מ"ש. לענין לאכלו בירושלם וכן לבערו בשנת הביעור כגון שלישית וששית:

ה"ג מתחללין על נקבה בעלת מום. ודיעבד אין לכתחלה לא והכי איתא פ' לולב הגזול דלא שרי ר"מ אלא דיעבד כדפרישית:

בין חיין בין שחוטין. דלא חייש ר"מ דולמא יגדל מהן עדרים כדרים:

מרטוטין. כמו סמרטוטין, כלומר בגדים שחוקים וישנים כלומר דברים מקוטעין, עודנו קיים ואתם תולין בו דברים שאין בהן טעם. ור' זעירא הוה אמר האי טעמא על נקבה בעלת מום כדלעיל. ור' ירמיה שמע על הך ברייתא דא"ר יוחנן אפילו תמימה גזירה והוה קשיא ליה דבתמימה ליכא גידול עדרים דכיון דחזיא למזבח אין מאחרין אותה:

ומשני ליה דלא איתמרת. ההיא מימרא אלא כל שביעית. דגבי שביעית הוא דאמרינן דתמימה אפילו בדיעבד גזור דאין מחללין בה משום טעמא דעדרים עדרים דאין בשביעית מזבח אבל גבי מ"ש בתמימה לא גזרו אלא דתפיס בה קדושת מ"ש מ"ט דחזיא למזבח ואין מאחרין אותה:

אשכח תני עלה שביעית. אמורא שהיה מפ' דברי ר' יוחנן אשביעית. ע"כ פירשתי סוגיא זו כדמשמע לקמן דאין יכול לפדות הכסף אלא תוך ירושלם וגם זו על דרך רש"י ז"ל דהאיש מקדש ולא על דרך התוס' ז"ל דסברי דלכתחלה יכול לחלל כסף חוץ לירושלם וקרא ותלמודא דהכא ומתני' דייקי כדברי רש"י ז"ל וכדפרישנא: