פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי כלאים ט:ה:א

אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג וכו'. הכא משמ' בהדיא דנוז פירושו ארוג ודלא כפירוש ר"ת דיבמות ודפר' האשה דמס' נדה והתם פליגי אמוראי רב אשי אמר דפי' שעטנז או שוע או טווי או נוז כל חד לחודיה סגיא ומר זוטרא פליג דכלהו בעי' כי היכי דמחייב וכתו' בספרים והילכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא וכת' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה דאינו מלשון הגמ' אלא פסק משם גאון וכן מצינו במס' ברכות כמה והילכתא דאינו מעיקר הנוסחאות אבל כל המפרשים הראשונים והאחרונים גרסי ליה ולפי סברת מר זוטרא נ"ל לפ' מתני' הכי אין אסור משום כלאים ללקות עליו אלא טווי על גב שוע כל מין לעצמו שוע קארדדו בלעז על שם שבניפוץ מחליקו תרגום חלק שעיע, וטווי כל א' לעצמו וארוגים שניהם ביחד דוקא ולא תני במתני' שוע מכיון דתני טווי דאין טווי בלא שוע והיינו בזמן שאין החוט של כל א' שזור אלא יחידי הוא דבעי' אריג וטעמא דמילת' דכשאין לחוט קיום דאינו שזור בעינן אריגה אבל כשהחוט של צמר וכן של פשתים שזור סגי בקשורין יחד דכך שזורין כל א' לעצמו וקשורים יחד כמו כל א' יחידי וארוגין יחד והיינו דאמרי' דמקמי ציצית מידחי כלאים דמשום קשר העליון שמקושר הצמר אצל הפשתן מידחי וטעמ' משום דחוטי ציצית שזורין הם כדאית' בסיפרי וגמר לה מתכלת דמשכן בג"ש:

נוז. לשון עיקום ובאריג' איכא עיקום שהחוטין של השתי חציין יורדין למטה וחציין עולין למעלה ואח"כ חוזרין העליונים למטה והתחתונים למעלה וכן לעולם כנ"ל והראב"ד ז"ל כתב בפי' ת"כ וז"ל מיהו היכא דהוו שוע טווי חד חד לחודיה וקטר להו בהדי הדדי מדאורייתא אסיר והא מילתא גמרי' לה מדאיצטריך רחמנא למישרי כלאים בציצית והתם ליכא חיבור לא בשועם ולא בטווייתן אלא בנוזם בלבד דהיינו הקשר וטעמא משום דציצית עשה ודחי לא תעשה שרי הא בעלמא הוה אסיר מן התורה ש"מ שהקשור חמור יותר מן האריג ע"כ, ואינן מתחוירין גם דברי הרמב"ן ז"ל בפרשת קדושים נוטין לומר דלא בעינן אריגה גבי כלאים והאיסור הוא מטעם יחדו דשתי תכיפות הן חיבור ובמתני' לא משמע הכי ובמה שפי' אתי שפיר:

נלוז. מפ' לת"ק דנוז דתנן היינו נלוז וכך היה שונה במשנתנו שוע טווי ונלוז והלמ"ד חסרה כמו הוי"ו בטווי שאין כאן אלא הטי"ת ונלוז לשון עיקום כמו תועבת ה' נלוז מטה ומעקם דרכיו ונלוזים במעגלותם שהוא כופל עקשים אשר ארחותיהם עקשים וגו' פתלתולים ומעוקשים כי האריג השתי מעוקם הוי בכל עת שעובר בו הערב שעולה ויורד והקשר יש בו עיקום:

ומליז הוא את אביו שבשמים עליו. מטה מדות ה' מדרכי רחמיו למדת הדין עליו כענין שנאמר ועם עקש תתפתל:

הלבדים. פיילטרוש בלעז והם עושין אותן באופן זה שמנפצין הנמר היטב ושוטחין על גבי קרקע ונותנין מים חמין בו ומכין בו עד שמתאחז כמו בגד וכן מוך על מוך עד השיעור שרוצין ואין כאן אלא שוע לבד וקאמר דאם ניפצו בו צמר ופשתן כאחד ועשו לבד אסור והיינו מדברי סופרים ובגמ' אפרש יותר ולשון לבד לשון אחיזה ודיבוק זה בזה מענין לבוד ותר' ירוש' מחזיק באזני כלב דלאביד באודנוי דכלבא:

פיף של צמר בשל פשתן. פי' בערוך צלצול של צמר והוא אותו שקורין אוריליו בלעז שעושין בשפת הבגד לקיומו וקרוי פיף בחילוף פ"א בכ"ף כיף נהרא וקאמר דאם השתי של פשתן אין עושין הפיף מצמר דכשבאין לארוג הערב ואפי' הוא מקנבוס אסור משום דכשנותנין הערב דקנבוס אפשר שלא יחזרו זה לצד זה ויהיו מורכבים זה בזה והוי נוז ובגמ' מפ' דהכא אפי' אינן טווין שניהם יחד ולא שועים יחד נמי אסור מטעם דארוגים הם יחד דהיינו נוז:

משיחות של ארגמן. של צמר צבוע ארגמן:

אסורות. לחגור אם נתונות מחלוק של פשתן:

מפני שהוא מולל עד שלא קושר. מפ' בגמ' דבמתני' שנינו שע ושנינו טווי כלו' טווין שניהם יחד ומשמ' דטווי לחוד קאמ' ונ"ל דהיינו הך בבא דמשיחות של ארגמן והיינו שמעביר המשיחה שקורין לינייא בנקבים של חלוק הפשתן וכשהוא מעביר מולל הפשתן בארגמן והארגמן בפשתן דהיינו דמשתפשף ומתחברי' ומתדבקין נימין של הארגמן בפשתן והוה ליה טווה קודם הקשירה שקושר שני קצות המשיחה יחד:

מולל. לשון מלילות שמשפשפן ביד ונטוין ומלשון המלל דהיינו שכופף החייט שפת הבגד כדי לתפור וכן ימולל ויבש כשמתיבשין העלין מתכוונין ומתעקמין ונטוין כמו טווי והיינו טווי לחודיה דאמרינן בגמ'.

לא יקשור סרט של צמר בשל פשתן. שלא יעשה אדם חגורה כגון רצועה של עור שמשיחות של פשתן בראשה האחד ומשיחות של צמר בראשה האחר וכשחוגר מתניו קושר שני ראשיה של צמר ושל פשתן יחד. לשון אחר סרט אריג חלול ומשימין בתוכו רצועות כדי שיהא חזק והסרט של צמר הוא אסור לתתו בשנצים של הבגד של פשתן לחגור בו מתניו והא נמי משום שפשוף הוא והוי טווי לחודיה:

אותות הגרדים והכובסין. דרך האורגים והכובסים לעשות אות בבגד כדי שיהא כל א' מכיר את שלו ואם היתה אות של צמר בפשתן או פשתן בצמר ה"ז אסור אע"פ שאינו חשוב אצלו: