פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי כלאים ט:ג:א

תכריכי המת. במס' נדה פ' האשה פליגי בה אמוראי ר' ינאי אמר לא שנו לסופדו אבל לקוברו אסור ור' יוחנן אמר אפילו לקוברו מותר דכתיב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות. ותימה דליתסר משום לועג לראש דאפילו ציצית אמרינן בפ' התכלת דרמי' ליה בההיא שעתא משום לועג לראש כ"ש שאין להלבישו כלאים ותירץ רבנו שמשון ז"ל דשאני כלאים דלחי דומיא דמת דלא מיתהני כלל לא אסיר דבעינן הנייה פורתא כדמשמע בריש יבמות דבעינן העלאה דומיא דלבישה לאפוקי מוכרי כסות. ולא מסתבר לי דטלית דאין בה הניית לבישה גם מציצית פטורה דכתיב אשר תכסה בה ומוכרי כסות מוכרין בלא ציצית ואמאי רמי' להו לשכבי ציצית ותירץ הרא"ש ז"ל דבציצית איכא לועג לרש טפי. לפי ששקולה כנגד כל המצות כדאמרינן וראיתם וזכרתם:

מרדעת החמור. קשה היא ולא חיישינן שמא תכרוך עליו נימא כמו בכרים וכסתות וכתב הרמב"ם ז"ל והוא שלא יהא בשרו נוגע בה ואין נראה דהא לא תנא מרדעת גבי כרים וכסתות דאמרינן בהו הכי ומשמע דאפילו נוגע במרדעת מותר לפי שהיא קשה ביותר וכן דעת רבנו שמשין ז"ל והרא"ש ז"ל והא דתניא בנדה פ' האשה בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא יעשנו מרדעת לחמור אבד שאני דחיישינן כיון דלא מינכר ביה הכלאים יקרענו כשיצטרך לו מעל המרדעת ויעשה טלאי לבגדו וילבשנו וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל עצמו:

ואפילו להוציא עליה את הזבל. קשיא לי דלעיל שרי ר' יוחנן לתת בגד כלאים על בגדיו דלא ינבלון מאנוי וי"ל דהתם לאו הנייה אבל הכא שהזבל יכבד עליו מלבד שהמרדעת חוצצת בין בגדיו והזבל שלא יטנף מצלת נמי לגופו שלא יכבד כגליו הזבל ויכאב לו וחוצצת נמי בפני הריח כנ"ל:

מוכרין כדרכן. לובשין בגדי כלאים להראותן בשוק כדי שיראה הלוקח מדת הבגד ארכו ורחבו ויראה אם ראויים לצרכו. ומפ' טעמא בפ"ק דיבמות דנפקא לן מדכתיב לא תלבש שעטנז וכתיב לא יעלה וגו' דומיא דלבישה דאית בה הנייה למעוטי מוכרי כסות:

בחמה מפני החמה. שיציל להן הכלאים מן החמה:

ובגשמים. שלא יפלו הגשמים במלבושיו כדי שלא יזיק לגופו ומהכא מוכח בפ' כירה דדבר שאין מתכוין מותר אפילו במידי דכי קא מכוין איכא איסורא דאורייתא וכי הך סתמא קמ"ל:

והצנועין. והכשרין המחמירין על עצמן:

תופרין. כדרכן על יריכותיהן הבגד:

ובלבד שלא יתכוונו. להתחמם: