פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי כלאים ח:א:ד

שני מינין בכרם. חטה ושעורה בכרם ולקמיה מפ' לה:

על דעתיה דר' יונתן לאי זה דבר נאמר לא תזרע כרמך כלאים. נראה בעיני לפרשו כן דמכריח ר' יונתן פירושו ומקשה לר' יאשיה אי ס"ד כר' יאשיה למה לי לא תזרע כרמך כיון דלקי משום כלאי זרעים אלא לאשמועינן דמחייב על חטה וחרצן לחוד או חרצן ושעורה לחוד ולא גרסינן חברייא אמרין הכא אלא בדר' יאשיה גרסינן ליה וכן נראה לפ' מתוך דברי הרא"ש ז"ל בספ"ק דקידושין. ונראה לקיים הגירסא בדוחק ואדר' יונתן פריך והכי קאמר דכיון דשדך כולל זרעים ואילנות כדאיתא בפ"ק דפאה וכיון דאין בכרם דין מחודש מכלאי זרעים בלא תזרע שדך סגי ובשלמא לר' יאשיה אתי למדרש כלאים לבר מכרמך. ומשני חברייא אמרי להחמיר עליו אפילו מין אחד דאילו גבי שאר אילנות הזורע שני מיני אילן וזרע אחר מותר כדאיתא לקמיה דהכא דוקא אסר רחמנא גבי כרם חרצן ומין אחר דזרעים:

על דעתיה דר' יאשיה לאי זה דבר נאמר לא תזרע כרמך כלאים. דהא מודי ר' יאשיה דמשום כלאי זרעים חייב משום חטה ושעורה לחוד וא"כ קרא דכרמך למה לי והא בלא כרם איכא איסורא משום זרעים:

ה"ג חבריוא אמרין להתרייה שאם התרו בו משום שדך לוקה משום כרמך לוקה. וה"פ אינו חייב משום כלאי הכרם אלא בכך משום דכתיב לא תזרע כרמך כלאים דאלמא בעינן כלאים לבר מכרמך אבל במין אחד בין משום שדך לא תזרע כלאים בין משום כלאי הכרם לא לקי אלא בשני מינין בכרם ואם התרו בו בשנים אז לוקה שתים משום שדך ומשום כרמך וכפי דרך זו שפירשתי מצאתי בתוספי הרא"ש ז"ל בספ"ק דקידושין וז"ל עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד והיונו דוקא להתחייב משום כלאי הכרם אבל משום כלאי זרעים יתחייב לר' יאשיה בחטה ושעורה לחוד וכן מוכח בירושלמי במס' כלאים דפריך לר' יאשיה כתיב שדך לאי זה דבר כרמך כלומר בלא חרצן נמי מתחייב משום כלאי זרעים בחטה ושעורה לחוד ומשני להתרייה התרו בו משום שדך לוקה משום כרמך לוקה כלומר דכי איכא כרם בהדי כלאי זרעים לוקה תרתי עכ"ד. והא דמחייב ר' יאשיה בכלאי זרעים בשני מינין ובכלאי הכרם בעי תלת טעמא הוא משום דמשמע ליה כרמך לא תזרע כלאים שיש כלאים לבר מכרם אבל בשדך לא שייך למימר הכי שלא נתחייב עד שיזרע כלאים לבד משדך דהא בעי למכתב שדך לא תזרע כלאים ובלא כלאים לא סגי למכתב דהא גבי שמטה כתיב נמי שדך לא תזרע אבל גבי כרם לא תזרע בכרמך סגי וכלאים מיותר הוא אלא לאשמועינן כלאים לבר מכרמך כך נראה לי. עוד כת' הרא"ש ז"ל ומיהו בפ' בתרא דבכורות משמע דלית ליה לר' יאשיה איסור בכלאי זרעים בלא כלאי הכרם גבי ההיא דאין תורמין ממין על שאינו מינו ודריש לה מדכתיב כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן אמרה תורה תן חלב לזה וחלב לזה אשכחן תירוש ויצהר תירוש ודגן דגן ודגן מניין ק"ו ומה תירוש ויצהר שאינן כלאים זה בזה אין תורמין מזה על זה דגן ודגן שהן כלאים זה בזה מיבעיא ולר' יאשיה דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן וכו' מייתי לה הכי ומה תירוש ויצהר שאינן כלאים זה בזה אפילו ע"י דבר אחר אין תורמין מזה על זה תירוש ודגן דגן ודגן שהן כלאים זה בזה ע"י דבר אחר אינו דין שאין תורמין מזה על זה אלמא אפילו על דגן ודגן לא מחייב ר' יאשיה בלא חרצן וי"ל דלא אצטריך למימר ע"י דבר אחר אלא משום תירוש ודגן אבל בדגן ודגן מחייב בלא דבר אחר והשתא ניחא דלא צריכין לאוקומה כולה שמעתין דלא כהילכתא דקיי"ל כר' יאשיה ובכולה שמעתין משמע דכלאי זרעים מדאורייתא דקאמר שדך למעוטי כלאי זרעים בחוץ לארץ ואביי ורב יוסף דבסמוך דקאמרי דכלאי זרעים דבארץ לא אסיר בהנייה וכו' וכן בעובדא דרב נחמן בההוא עובדא וכו' משום דקי"ל כר' יאשיה משמע דר' יאשיה מודי בכלאי זרעים אלא משום דלא גזרו בהן בח"ל ע"כ דבריו ז"ל:

ליתן לו שיעור אחר תמן מן ששה טפחים. גבי שאר זרעים או תבואה שיעורו לחיוב ששה טפחים על ששה טפחים מוקרחים תוך שדה תבואה כדאיתא בספ"ק:

וכאן. גבי כרם מקדש ארבע אמות וס"ד השתא ארבע אמות חוצה לו וכן בתוכו פחות משש עשרה עד ארבע אמות אינו מקדש ובארבע אמות מקדש וכיון שאין שיעורן שוה צריכי תרווייהו וכהך תירוצא מצי לתרוצי נמי לר' יונתן:

במה אנן קיימין וכו'. לר' בון פריך היכא דזרע שני מינין בבקעה חרצן וחטה או חרצן ושעורה לא מחייב בזריעה דנימא האי לכאן והאי לכאן ה"נ אפילו שזרע תוך ד' אמות של עבודת הכרם אמאי לא נימא דחשיב שדה לעצמו אי נמי דזרע סמוך לשדה חטים חרצן ושעורה נימא דשדה לעצמו וליכא חבישה ואפילו דמקדש תוך עבודת הכרם כדתנן לעיל מיהו לענין מלקות מיהא ליפטר:

אם שעשה גדר מבפנים. לכרם הזרוע ראשון:

בטלי הכרם. הני ד' אמות דדיינינן להו לעבודת הכרם בטלי להו דהגדר מפסיקן ואפילו קידוש ליכא:

ואם שעשה גדר מבחוץ. שהקיף מה שזרע סביב דהשתא הוו חבושין:

זהו מחול. א"כ הגדר סבת האיסור ולא הזריעה וקרא בזריעה לחוד קא מיירי:

שדה תבואה. לאו דוקא הוא אלא שדה כרם הוא והסופרים משום לישנא דספ"ק כתבו כן וה"פ היה שם אוור תוך הכרם והקריח לתוכם תשלום ד' אמות וכגון דהגפנים גבוהין עשרה והקרית תשלום ד' אמות בתוכן וזרע בתוך הקרחת שני מינין חטה ושעורה בזריעה לחוד לקי דאילו הוה שדה תבואה לא הוה מיחייב אלא תוך קרחת ו' על ו' והשתא מיחייב תוך קרחת ד' אמות דמותר חרבן הכרם אין בו קידוש להלן מארבע אמות כדאיתא לעיל אלא עד ד' אמות הוא דהוי וכי קאמר ד' אמות ר' בון בר חייא בקרחת הוא דקאמר:

כדאמר ר' חנינא. לעיל ריש פ' קרחת דקמה וקשין עושין מחיצה לעשות מחול לאסור עד י"ב אמה ואין נעשין מחיצה להציל כדאיתא התם וא"כ הכא נעשין מחיצה לחבוש השני מינין להלקותו ואע"ג דאינן מחיצה:

כן מצאתי בספרים על דעתיה דר' יונתן כתיב שדך לא תזרע כלאים לאי זה דבר נאמר לא תזרע כרמך כלאים ומשני כי האי דאמר ר' הילא הן דאיתמר לא אמרינן למה איתאמר? וקשה לי להולמו ונ"ל דהכי פריך דלכתוב לא תזרע בכרמך ותו לא כיון דמחייב בחטה וחרצן דהא כרמך חד מינא ותזרע חד מינא כלאים למה לי דבשלמא גבי שדך לא סגי דלא לכתוב שדך לא תזרע כלאים כדפרישית לעיל:

ומשני כדר' הילא. לא ידענא היכא איתמר מימרא דר' הילא ונ"ל פירושו דה"ק דכל פרשה שבאה לחדש שום דבר לא אמרינן דלא לכתוב אלא החדוש דבשביל החדוש נשנה כולו והכא נמי לאוסרו בהנייה כתביה או לשיעורא דד' אמות דלעיל ולאו למדרש ביה תו:

כי האי דא"ר זעירא. בפ"ק דפאה איתמר על ההיא ברייתא דתניא אתם זורעין זרעים וזרעי אילן כאחת והזורע מן החרצנים לוקה וההיא כר' יונתן היא ואפילו בזריעת חרצנים לחוד בשדה חטים לוקה:

עיקר כרמך כלאים לא תזרע. דאילו כתיב לא תזרע בכרמך כדקאמרת הוה אמינא כי הוי כרם מעיקרא הוא דאסור לזרוע בו מין אחר וכתב כרמך כלאים מיותר לומר לך אפילו דלא מחזי כרם עם מין אחר דלא מינכר אלא כלאים בעלמא חרצן עם שדה תטה אפ"ה לקי:

עיקר כרמך. היינו זריעת החרצנים: