פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי כלאים ג:א:א

ערוגה שהיא ו' על ו' טפחים. משום שאמרה תורה שדך לא תזרע כלאים ופירושו כשיעור שיקרא שדך לא יהא בו מין אחר וראו חכמים דשדה תבואה אין דרכן של בני אדם לזרוע פחות מבית רובע לפי שזורעין מן התבואה שיעור הרבה שיעור שדה המועט שלה בית רובע כדתנן בפירקין דלעיל אבל גן ירק דרך בעלי בתים לתענוג לזרוע בשיעור קטן מינין הרבה ולא אסרה תורה אלא כדרך השיעור ששיערו בני אדם כדאמרינן לקמן גבי כרם ארץ כנען לגבולותיה גבולות שבדו להן הכנענים ולכך התירו עד ה' זרעונים תוך ו' על ו' ומשום דשיעור גן ירק הוי ו' על ו' לא ראו ללקות בתבואה אא"כ זרע תוך ו' על ו' כדאמרינן לעיל ספ"ק:

זורעין בתוכה חמשה זרעונין. איכא מאן דפריש ד' בד' רוחות וכת' רש"י ז"ל בפ' ר' עקיבא דזה שבוש דאי בהרחקה ומשום יניקה ט' זרעונים יש לזרוע בה ד' בד' הקרנות וא' בכל רוח ורוח באמצעו ויש בין כל זרוע וזרוע שלשה טפחים טפח ומחצה יניקה לכל אחד כזה # ולדעת הרמב"ם ז"ל יכול לזרוע בכל מסומן טפח על טפח וירחיק בין מסומן למסומן טפח ומחצה דהוי יניקת כל אחד ג' אצבעות הילכך לכל הרוח הוא דשרינן וממלא עד סמוך לקרן ואפילו אין בין זרע שברוח זו לזרע שברוח זו ג' טפחים לא איכפת לן דלענין כלאים היכר בעלמא הוא דבעינן ושורה זו של מזרח וזו של דרום וזו של צפון וכו'. והר"ז הלוי ז"ל בא לקיים פי' זה ואמר דלעולם בגרעין א' עסקינן אלא שפי' שהגרעין באמצע הרוח והניח חרבות הזויות כזה # וכתב עלה הרב ז"ל איכא מרבוותא דקהו בה קהייתא דאמאי לא תני בה ט' זרעונים ארבע בד' קרנות וא' באמצע כל רוח ורוח והרי יש הרחקה בין כל זרע וזרע ג' טפחים. ולדעתי אין לנו להקשות זו הקושיא כיון דבגמ' קים להו דחמש בשיתא לא ינקי עלייהו סמכינן דהכי קים להו. ולא אזלינן בתר סברא דילן לפי שי"ל שאם היה זורע ג' זרעים לכל רוח מתוך שהן סמוכין לגבולים הגבול מערבבן ע"י שהוא מושך העפר תמיד לגבולין ונוטל מכאן ונותן לכאן קא ינקי זרעים מהדדי כשמזיז עפר מן הזרעים לגבולים לפי שלחלוחית הזרעים מעורבת עם העפר ובתלמוד ירושלמי גרסינן וניתני ט' א"ר תנחום בוצראה וכן היא אלא בערוגה שבערוגות היא מתני'. ונ"ל פי' דבר זה כי מתוך שהיא ערוגה בין הערוגות והוא חופר תמיד מכאן ומכאן הגבולין מתמוטטין והוא צריך למשוך להן עפר ומזיז עפר מן הזרעים שעל הגבול ומתקן את הגבול ולפיכך החמירו בה שלא לזרוע בכל רוח אלא זרע א' מפני שהוא צריך לגבול כדי שלא יבא למשוך העפר מזרע לזרע ולא יינק זה מזה ע"כ דבריו. וגם זה אינו נכון דבהדיא מוכח הכא בגמ' דכל הרוח זורע דאמרינן אף ד' את נותן בתחלת ג' ומצר והולך ובגרעין א' מה שייך מצר והולך מה יוסיף ומה יגרע. עוד דאותה קושיא שהקשו וניתני תשעה לא הקשו אותה בגמ' אלא למ"ד כולהו חוץ לששה כמו שאפרש בס"ד. ועוד מה שפי' משום שצריך למשוך להן עפר תדיר ומזיז עפר והגבולין מתמוטטין קשה דהא רישא בלאו גבול עסקינן מדקתני סיפא היה לה גבול גובה טפח. לכך נ"ל צורת ערוגה דמתני' לדעת אמוראים דארץ ישראל כזה # כי לכך באתי דזריעת ראש תור זה פוגע זויתו עם זוית ראש תור זה מותר וכן פי' הרמב"ם ז"ל כל צורות משנתנו בראש תור ולא גרס בפ' ר' עקיבא אין ראש תור בערוגה אלא כגירסת ספרים הראשונים וכן גירסת הרמב"ם ז"ל אין ראש תור בחורבה וס"ל לרב התם כר' יוחנן דלעיל דפ' כל סאה דאין ראש תור בחורבה ואפילו בירקות דראש תור לא חשיב להתירו כשהוא נכנס בירק אחר אלא כשבא משדה זרוע ונכנס לשדה זרוע דזריעה זו מוכחת למשוך אצלו ראש תור הנכנס וזריעה זו מוכחת למשוך אצלו ראש תור הנכנס אבל כשהראש תור משדה חרב בטיל ולא חשיב ראש תור:

זרעונין. נראה בעיני דמשום דיליף תנא מקרא דזירועיה כדאיתא בגמר' תני זרעונין אבל דוקא ירק הוא דשרי ובליכא ביה שרכא ולא השתרגות כלפת וכיוצא בו דתנן לקמן כל מין זרעים אין זורעים בערוגה ואין לפ' דכולן אין זורעין ומקצתן אין זורעין כמו שחשב הרא"ש ז"ל דלא משמע סוגיא דגמ' דההיא מתני' כן אלא כמו שפי' רש"י ז"ל בפ' כל שעה עלה דההיא וזהו לשונו כל מיני זרעים אין נזרעין בערוגה אחת ואפילו זרועין בשיעור חכמים משום דינקי טפי והא דתנן זורעין בתוכה חמשה זרעונין בירקות קא אמרינן דנזרעין כהלכתן ע"כ. והכי מוכח בפ' כל שעה נמי דקאמר ירקות שמנו חכמים בפסח נזרעין בערוגה אחת מהו דתימא הני מרור מין זרעים הן כלומר ולא יזרעם בערוגה א' קמ"ל רב דמין ירקות נינהו ונזרעין וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ד וז"ל מיני ירקות שאין דרך בני אדם לזרוע מהן אלא מעט מעט מותר לזרוע מהן אפילו חמשה מינין בתוך ערוגה א' שהיא ששה על ששה טפחים וכו' ופי' רש"י ז"ל במס' מועד קטן פ"ק כל דבר שזרעו עיקר לבני אדם שאין אוכלין עלין שלו קרוי זרעים כגון תבואה וקטנית ודבר הנאכל בעשבו קרוי ירק כגון כרתי ופיטרוסינו ע"כ:

היה לה גבול גבוה טפח. גבול קרי לשורה גבוהה המקיף סביב כמין גדנפא וכן תרגם יונתן וגבולה אל שפתה סביב וגדנפא מקף לה על שיפתה סחור סחור והיא השורה הגבוהה אמה סביב אמת הילוך רגלי הכהנים לשלא יחליקו רגליהם ויפלו כדאמרינן בזבחים פ' קדשי קדשים ושיעור גובה הגובל טפח כדתנן במתני':

שלשה על כל גובל וגובל. וגובל פי' הרמב"ם ז"ל ויהיה מדת הזרוע ממנה ל' טפחים כיצד בסביבותיה לכל שורה ג' זרעונים שיעור כל זרוע וזרוע טפח על טפח וטפח ומחצה חרב בין זרוע לזרוע הרי ג' טפחים של הפסקה בכל גובל והרי י"ב טפחים זרוע וי"ו טפחים חרב הרי פרנסתי לגבולים. והרבוע התיכון ידוע הוא שהוא חציו של רבוע החיצון ותשבורת הערוגה של ו' על ו' ה' ל"ו טפחים א"כ ריבוע התיכון עולה י"ח טפחים זרוע וי"ב הרי ל' טפחים וכנגד הזרוע האמצעי של הגובל בא ראש תור של זרוע התיכון וזו היא צורתה # לפירושו כפי שיתברר למראית העין. ולי נראה שאין צורך אלא השתא דאיכא גובל גובה טפח זורע הערוגה כל שטחה כמות שהיא כולה מין א' דכיון דתנן לקמן דאמת המים עמוקה טפח זורע בה ג' מינין א' מכאן וא' מכאן וא' באמצע ומפ' לה בגמ' דהשנים בעברי השפה וא' למטה בעמקה אלמא דרום טפח חשיב להציל לעניין כלאים ואינו מעורב של מטה כשל מעלה והכא נמי כה"ג וכל שטחה שרינן. ואם תאמר אכתי קשיא דהא בלאו רום נמי מציל דהא אית בערוגה שיעורא דשיעור שדה ירק ו' על ו' וכיון דיש לו שיעור לא בעינן תו ויכול להיות שורה ממין אחר אצלו ותו דאמר לעיל בפ"ב דכלהו מודו דאם היו לו ז' טפחים ובאורך י' אמות דזורע שורה רחבה טפח מין א' והששה מין אחר מ"ט דשורה הויא וקולא ושרי אצל שדה ירק דכיון דזרוע כל שטחו הוי שדה לחוד ושורה לחוד ואע"ג דאינה גבוהה מן השדה וה"נ כיון דבערוגה אית בה שיעור שדה ירק אמאי בעינן רום. תריץ דהתם בכל השורה אינו זורע אלא מין א' ואינה פרוצה ואפילו בא לזורעה מפוזרת לכל הפחות לא שרינן אלא ג' מתוך ו' דהוי פרוץ כעומד כדאמר עלה ובלבד ג' טפחים בתוך ו' ואפילו לר' שמואל בר רב יצחק דאמר אפילו א' מכאן וא' מכאן וא' באמצע שרי שאני התם דכולהו ג' הוייאן מין א' ויכול למלאותה וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו תדע דהא בהדיא אמרינן עלה אומרים לו או מלא את כל השורה או עקור את כל השורה אלמא ראוי למלאות מיהת בעינן. ועוד דלאו מוקפת היא אבל האי גובל פרוץ מרובה על העומד הוי דארכו ח' וזרוע ג' טפח ומחצה בין זרוע לזרוע לדעת הרמב"ם ז"ל ולדעת רש"י ז"ל ג' טפחים בין גרעין לגרעין ועוד דהן מינין חלוקים דאין יכול למלאות וכיון דפרוץ מרובה על העומד הוא מצטרפין זרעים דיליה בהדי ערוגה אי לא הויא לה רום בגובל ומשו"ה בעינן ביה רום להציל זרועים דיליה וסבירא להו לרבנן דכיון דאיכא רום כי היכי דגורם להקל גורם להחמיר דהא גובלין מקיפין את כולה וחובשין אותה ועוד דהויא מרובעת וחמירא הילכך אין זורעין בתוכה אלא מין א' אבל ודאי כיון דיש שיעור לגובל כולה הוא דשריין וכי תימא דאין חבישה אלא בגדר גבוה עשרה אבל בשורה גבוה טפח לא הא ליתא דלקמן גבי זורע שורה של ירק תוך שדה ירק תנן לקמן ר' ישמעאל אומר עד שיהא מפולש מראש השדה וכו' ר' עקיבא אומר אורך ו' טפחים ורחב מילואו ומפרש עלה בגמ' מה אמר ר' ישמעאל ברוחב ומשני ומה אין ר' עקיבא דשרי לחבוש בג' רוחות אית ליה רוחב מילואו ר' ישמעאל דלא שרי לחבוש אלא בשתי רוחות לא כ"ש ע"כ. עד כאן לא פליגי אלא דמר שרי לחבוש בג' רוחות ומר לא שרי אלא שתי רוחות אבל ד' רוחות לכ"ע אסור ואפילו בשדה בית רובע שהוא שיעור שלם אמרינן לעיל ובלבד שלא תהא חבושה מד' רוחותיה והנהו בשוין לשטח האמצעית קא מיירי ואפ"ה איכא חבישה כ"ש גבולין דגביהן דחובשין. ומתני' דקרחות נמי הכי אסקינן דר"מ יחידאה הוא דשרי חבישה אבל רבנן לא שרו חבישה ולא שרינן אלא ט' טפי לא ואי לא דהוה ליה רום טפח אפילו מין אחר מגבולין נמי לא שרינן ריבוייא דכה"ג אלא דרום גרם לסלק זרועים דיליה ממנו ודמיא לגדר דאמר לעיל הקיפו גדר אסור לזרוע בה שני מינין אלא אחד. ומטעם זה פליגי בזה אמוראי לקמן אי אית בגובל דינא דגדר ומצו לסמוך כי היכי דסומכין לגדר או לא כדאיתא לקמן ומשו"ה לא שרו רבנן בתוכה אלא מין א' והילך צורתה#:

לא יטע ראש הלפת. עליו גדולים ואית בי' ערבוביא:

ר' יהודה אומר ששה באמצע. בגמ' אסיקנא דר' יהודה אסיפא קא פליג דהיינו דאית בה גובל ולאו למימרא דאסיפא דוקא פליג דעל כרחין כ"ש ארישא השתא היכא דאיכא חבישה שרי ליכא חבישה מיבעיא ועוד דהא טעמא דר' יהודה דקאמר ששה היינו משום דרשת זרועיה כדאיתא בגמ' וא"כ ל"ש רישא ול"ש סיפא הוא דקאמר. ואם תאמר בשלמא טעמא דרישא משום דרשת זירועיה אלא טעמא דסיפא קשיא דהא איכא חבישה ונראה לפרש דכיון דמפ' לקמן דסבר ר' יהודה דשדה ירק טפח כדיליף לקמן מקרא דוהשקית ברגלך כגן הירק דפליג עלייהו דר' ישמעאל ור' עקיבא וסבר דאי שרינן שורה תוך שדה ירק לא שרינן לה אלא היכא דאית ביה שיעורא ומשו"ה שרי לה תוך חבישה דג' שורות דמקרא דוהשקית ברגלך ילפינן דטפח הוי שיעור שדה ירק. והשתא משמע ליה לר' יהודה דקרא דזרועיה לא אהני לן אלא לאורויי שריותא טפי על שריותא דרישא דהיינו בדאיכא גובל דחבוש מכל צדדיה דאי בדליכא גובל תיפוק ליה מקרא דוהשקית ברגלך דהא שש שדות ירק בשיעורן סמוכות זו לזו נינהו וקרא דזרועיה למה לי אלא להכי אהני דאפילו דאיכא גובל שריין והשתא תרוייהו צריכי לר' יהודה קרא דוהשקית ברגלך בהני היכא דבעי למעבד שורה באמצע ערוגה דאע"ג דצדדין רבין עלה ברוחב טפח סגי וקרא דזרועיה אהני דאפילו דמוקפין גובל דשריין והיינו טעמא דתנא דמתני' דלא תנא מילתיה דר' יהודה בדרשא דזרועיה ברישא דהא קשה כיון דר' יהודה דאמר ו' היינו משום דדריש זרע זרעה זרעיה זרועיה הוי כדאיתא בגמ' ותנא קמא אמר חמשה בדינא דרישא מטעם דרשא דזרועיה הוי כדאיתא בגמ' ואמאי לא תני ליה אלא בסיפא אלא לומר לך דר' יהודה ס"ל כי גמירי דרשת זרועיה בסיפא גמירי וריבוייא דמינים בגבולים על ו' דרישא גמירי דאילו ארישא דליכא חבישה בקרא דוהשקית ברגלך סגי לשרויי ששה מינין בה דהא שש שדות שלמות סמוכות זו לזו נינהו וכדפרישית. ורבנן פליגי עליה דר' יהודה וסברי דאין שיעור שדה ירק אלא ו' על ו' ולא דרשי קרא דוהשקית ברגלך בגובל הילכך כיון דליכא אלא קרא דזרועיה לא דרשינן אלא ברישא ולא אהני אלא היכא דליכא חבישה אבל היכא דאיכא חבישה לא שרי אלא מין א' דמשום דאיכא גובל חובש כמו גבי גדר וכשהצדדין רבין על האמצעי שורה איבעי ליה למיעבד כדאמרינן לעיל דשורה קילא. והשתא פליגי ר' יהודה ורבנן בתלת. חדא דרבנן סברי דשדה ירק הוא ו' על ו' ולמין א' דוקא הוא דחזי כי הוי חבוש הילכך בערוגה דשריא מינין רבים לא שרינן להו אלא בפתוחה מכל צדדיה ובראש תור. ור' יהודה סבר דצלע אל צלע נמי שרינן דשיעור שלם אחת ליה דשדה ירק טפח הוא דהוי ולא צריך ראש תור וכדפרישנא. ועוד לרבנן חמשה דוקא שרינן טפי לא שרינן דחמשה גמירי ושיתא לא גמירי ור' יהודה ס"ל ששה גמירי. ועוד לרבנן כי איכא גובל לא שרינן אלא מין א' דאיכא חבישה וסתר דינא דערוגה וריבוייא דגבולין ב' מינים על גבי גבולין הוא דהוי ור' יהודה סבר להכי אהני קרא דזרועיה לאורויי דאפילו דאיכא חבישת גובלין שיתא שרו ולא חיישינן לחבישה וריבוייא דמינים דגבולים על ששה דתוכה הויין. והא לך צורה # דר' יהודה י"ח מין י"ב דגובלין וששה דחללה לדעתי והכי ס"ל לר' יצחק ור' אמי בגמ' וכמו שאפרש בס"ד. והרמב"ם ז"ל צר צורת הערוגה דר' יהודה בפי' המשנה כן ועל זה כתב וכשתסתכל בצורה הזו # היטב תמצא אורך כל המסומנים ארכם ג' טפחים ורחבן קרוב לשני טפחים ויהיה מדת הזרוע ממנה שלשים טפחים. פי' שהרי יש בה ו' רבועים חרבים כנגד ששה זרועים ב' באמצע וארבע חצאין כנודן ב' למעלה וב' למטה הרי ד' וב' חלוקין לארכן הרי א' וא' חלוק לד' זויות הרי כאן ו' חרבים ותשבורת הערוגה ל"ו הרי י"א חרבים וי"ח זרועים וי"ב טפחים דגבולין הרי כאן ל' זרועים וזרועים באמצע שרו דראש תור הוא. ומה שצייר ראש תור אצל הגובל לא היה צריך וכדפרישנא דכי בעינן ראש תור היינו לגבי חלל הערוגה אבל לא אצל הגובל. וראיתי לרב ז"ל שפסק כר' יהודה בפ"ד וכת' הטעם בפי' המשנה משום דפריך לקמן וניתני ו' באמצע וכתב הרב על זה והשתדלו בתלמוד לפרק קושיא זו ולא עלתה בידן אבל אמרתי לך זה ללמדך שדעת ר' יהודה בענין זה נכון ואמת ע"כ ותימה גדול הוא היאך פסק כן דר' יהודה פליג על רבנן וסבר הכא דשדה ירק טפח ומהכא נפקא ליה לתלמודא דגבי תבואה לא לקי לדידיה אלא בטפח ומשום דרבנן גמירי דאין שדה ירק פחות מששה לקו גבי תבואה בששה כדאמרינן התם בספ"ק. ועוד תימה דע"כ ס"ל לר' יהודה הכא דערוגה מציא הויא חלוקה לשש שורות ארכן ו' ורחבן טפח ובין חבושה ובין אינה חבושה ודמיין לשש שדות של ירק סמוכות זו אצל זו דבהרחקה כל דהו סגי והיינו דמדמי למתני' ההיא דר' יהודה דלקמן דקא שרי ר' יהודה תוך שדה ירק שורה של ירק אחר באורך ו' ורחב טפח ואפילו דחבושה משלש רוחות ומשו"ה קשיא לן עלה בגמ' תרתי דר' יהודה למה לי ומצרכינן להו כדלקמן ואילו לדעת הרמב"ם ז"ל מאי קשיא לן הא הכא ר' יהודה קרוב לרוחב שני טפחים הוא דשרי כמו שכתב הוא ז"ל והתם לא שרי אלא ברוחב טפח כדאיתא התם ועוד הכא לא שרי אלא בראש תור והתם בלא ראש תור איירי. ועוד תימה גדול אני רואה בדבריו דהא הכא ר' יהודה לטעמיה דסבר דגמירי גבי ערוגה ו' והכי דריש ליה לקרא ורבנן פליגי עליה וסברי דחמשה הוא דגמירי בדרשא דההוא קרא טפי לא ור' עקיבא במס' שבת הכי אסהיד כרבנן דחמשה הוא דאגמריה רחמנא למשה וכי שרינן חמשה לאו משום שדה ירק אלא משום ראש תור הוא דשרינן ועל הדרך שפירשתי והראיה שהביא הרמב"ם ז"ל מסוגיית הגמ' במקומה נפרשנה בס"ד: