פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי דמאי ו:ח:ט

ואי אמר ליה צא ולקח לך. כלומר אם תרצה לצאת לשוק יהא לעצמך א"נ אין כאן שליח כלל וכשלקח אע"פ שלקח שתים ודאי דלא לקח החבר אלא לעצמו וכי נמלך עם הארץ ושקיל חדא מינייהו דישרה אחת בעיניו ודאי דדידיה דחבר יהיב ליה ומוכר דמאי לעם הארץ הוא ומאי טעמא דר' יוסי:

ומשני בסתם. שלא אמר ליה צא ולקח לי ולא קח לך אלא החבר מעצמו היה הולך לשוק ליקח לו ירק או גלוסקין לעצמו ואמר לו עם הארץ קח גם לי כמו שכתב רש"י ז"ל ונתן לו מעות והוא לקח סתם ופליגי תנאי אי הפלטר מזכה לעם הארץ הככר או החבר:

ר' יוסי. סבר פלטר הוא דמזכה לעם הארץ שהוא בעל המעות ואע"ג דפלטר לא ידע מי הוא מכל מקום דעתו לזכות הככר לבעל המעות ולא לחבר דהוא הנותן וא"כ אין כאן יד דמקבל הככר ושליח אין כאן דלא יצא לקנות אלא בשביל עצמו הילכך לא זכה העם הארץ בככר כלל ובשעתא דאתיא לידיה הוא דזכי בה דוקא:

ור' יהודה. ם"ל הפלטר נתכוון לזכות ללוקח ואפילו אם המעות אינם שלו ואפילו בהקפה נמי הילכך כי שקיל חבר מידא דפלטר דידיה שקיל ולבסוף מוכר הוי לעם הארץ אבל אם אמר זו שלי וזו של חברי הנה החבר מזכה לי וזכה עם הארץ בה כיון דזכין לאדם שלא בפניו ואם נתערבו חייב לעשר דמחליף גמור הוי ואפילו הם ק' הנהו דעם הארץ ואיכא למימר חדא דחבר בטילא ברובא אפ"ה חייב לעשר דקי"ל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף וכו' זהו ע"ד בפי' סוגיא זו. וראיתי להרמב"ם ז"ל דאין דרכו דרך הגמ' וגם ר"ש ז"ל לא פי' בזה כלום:

אם נתן לו א' יתרה. בתוספתא מיתנייא גבי חמשה שאמרו לא' צא והבא לנו עשרה גלוסקיות ופליגי תנאי היכא שנתן לו במתנה המוכר ללוקח א' או שנים למי היא המתנה:

ה"ג בספרים שלנו כאן על ידי מעותיו של זה ועל ידי רגליו של זה שניהם חולקין. וכך פירושה שאני הכא דשני דברים גורמים המתנה א' שבא זה ברגליו להמציא לו המעות של הרווחה והוי כמו סרסור רבים ורגליו דלוקח חשיבי למוכר והמתנה שלו והב' המעות הללו סבה לפתוח לבו למתנה וא"כ הויא דבעל המעות לכך הוי של שניהן אבל רישא דלא לקח אלא לא' אין כאן מציאת חן לסרסור ור"ש ז"ל גורס גירסא אחרת דמשני מעות של זה ורגלים של זה ופירש הרב ז"ל כלומר שאמר הלוקח למוכר אני שלוחו של פלוני ולכך פטור מלעשר ע"כ וגרסתנו נכונה יותר:

אם החליף את המעה. לפי שמרויח בפרוטות ולא נתן אותה מעה עצמה של ע"ה צריך לעשר דקם ליה ברשותיה דחבר כדמפרש ואזיל:

והחליפן ואבדו חייב באחריותן. אפילו החליפן בשוגג שלא נתכוון לשליחות יד דומיא דמתני' דאילו לקחן והוציאן והניח אחרים במקומן היינו שליחות יד ממש וכן פירש הרא"ש ז"ל:

חייב באחריותן. ואפילו נאנסו דקמו ליה ברשותיה:

ובמחלק בידיו. לאו אנתערבו קאי אלא אשמעינן דמחלק בידיו נמי חייב ואפילו בלא נתערבו ובלא החליף את המעה נמי חייב לעשר את שתיהם וכדמוקי לה ר' אלעזר בשנטל חלקו לבסוף דהוי כמזבין ליה ותרתי בעינן כדמפרש ר' יונה:

אבל חלק בידו ולא אמר זו לי וזו לחברי. ונטל חלקו תחלה א"כ לאו נתערבו הוי דהא עיניו נתן בה אינו מעשר אלא על שלו דלא מזבין ולא מידי דהך דפיישא ממילא שקיל לה עם הארץ:

לא חילק בידיו וכו'. דלא מיזבן ליה ולא מידי אלא דעם הארץ שקל מנפשיה ולא איהו פלג ליה:

לפועליו. עמי הארץ או גוים:

לא משום שביעית. שמא יקחו בו פירות שביעית ואיכא משום פורע חובו מדמי שביעית וגרסינן בפרק בתרא דע"ז דאסור הכא ליכא למיחש שכבר פרע לו הדינר ואין שום חוב מוטל עליו לפרוע והן שאכלו האיסור:

ולא משום מעשר. אם עמי הארץ הן ולקחו שאינו מעושר ונמצא זה מאכילן הכא שרי דהא איהו לא ספי ליה מידי ולר"ת ז"ל דאמר דכל מעשר השנוי גבי שביעית מעשר שני הוא נפרש לה דקאי האי גברא בירושלם ונותן לו החנווני פירות מ"ש דשריין דבגברא אחרינא איכא משום פורע חובו ממ"ש:

ולא משום יין נסך. אם הן גוים ונמצא מאכילן יין נסך דמזונותיהן עליו ונהנה מיין נסך הכא שרי:

אבל אם אמר צא וקח וכו'. ואני פורע בשבילך וכדמפרשי לה אמוראי:

נעשה החנווני שלוחו של בעל הבית לזכות לפועל. ושליחותיה דבעה"ב קא עביד וחשיב דאיהו ספי להו בידים:

פועל זכה לבעה"ב. הפועל שלוחו של בעל הבית:

היה החנוני חרש על דעתיה דר' זעירא. דקאמר דחנוני שלוחו של בעה"ב כשהחנוני חרש הוי כמו קטן ואין שליחותו כלום ומפטר בעה"ב וליכא איסורא גביה אבל לר' הילא דפועל הוא שליח אסור:

וחושש. וה"ה דהוה מצי למימר איפכא כגון שהפועל חרש דלר' אילא אינו חושש ולר' זעירא חושש וחדא מינייהו נקט. ובפרק בתרא דעבודה זרה שקלינן וטרינן בהך ברייתא טובא: