פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי דמאי ו:ה:ו

דר"מ היא. בפ' אלו דברים מתעשרין:

לא התירו למכור דמאי אלא לסיטון בלבד. סיטון משפיע למכור במדה גסה ודרכו לקנות פירות מרובין ומוכרן לחנוונים ולא הצריכוהו לעשר אבל בעל הבית אפילו מוכר במדה גסה לא מצי למכור והכא מדה גסה הויא ובעל הבית הוא דהוי ומשום דשמא חלקו המבורר לו נפל ביד חברו והוי כמוכרו לו וחוטא הוא ומשו"ה תנן מעשר חלק דנטל חברו והא וחשיב ליה כמוכר דמאי אע"ג דהכא ודאי הוא משום שהוא ספק מוכר דשמא חלקו לידו נפל ואין כאן מוכר ואין ידוע אם מוכר טבל אם לאו והתם נמי ר"מ דאסר לבעל הבית למכור דמאי ואפילו בגסה ספק מוכר טבל הוא וכן דעת רבנו שמשון ז"ל:

הוא פתר לה. ר' אלעזר:

מעשר את שלו ודאי. מה שנפל בידו של חבר מעשר ודאי דבין הוא שלו בין של חברו ודאי טבל הוא:

וחלקו בכל מקום שהוא דמאי. וחלקו שמא נופל כולו לע"ה שאינו מעשר:

בכל מקום שהוא. מעשרו דמאי כלומר כדין דמאי דהמעשרות שלו חוץ מתרומת מעשר דאולי ע"ה יעשר ור' אלעזר ם"ל דמתני' יחידאה היא דלרבנן דאמרי דבעל הבית בגסה שרי נמכור דמאי אין צריך עוד להפריש משום חששת חלקו בכל מקום שהוא:

ר' יונה בעי מוכר ודאי ומתקן דמאי. מקשה אדר' אלעזר דהא דאפילו כר' מאיר לא מיתרצא וכל שכן לרבנן דעל כרחך לא שרו רבנן לבית הלל למכור בגסה אלא משום תקנתא דלוקחין שמרויחין ומוצאין מזונות אבל הכא כיון דכרם הוה לו למעשר בעצמו ולעם הארץ בעצמו דכרמיהם קתני כרם לזה וכרם לזה דלא קתני כרמם ומה לו למעשר להתחבר פירותיו עמו בגת אחד ובודאי דהכא רבנן מודו לר' מאיר וכיון דמוכר טבל ודאי הוא ולא ספק מוכר כדקאמר ר' אלעזר ונראה דמתכוין למכור טבל ולקנות טבל הוי דכיון דמופרש היה ובא להתחבר מה שלא היה מוכרח מוכר ודאי הוי דבשעה שאתה אומר דמחליף הוי צריך לומר ע"כ דמוכר טבל הוא דהוי דהיינו מוכר היינו מחליף ואם כן מוכר ולוקח איכא ואתה אומר דיתקן דמאי מה שמוכר:

ומסיק לה ר' יונה אליבא דר' יוחנן דאין כדקאמרת דהמעשר מעשר את שלו ודאי דמה שאוכל המעשר שמכניס לביתו כגון אם הכניס מאתים לוגין מפריש כל תרומה ומעשרות הנוגעין להם כדין טבלים:

וחלקו בכל מקום שהוא. נופל ביד עם הארץ בין אם ימכרנו לאחרים בין אם העם הארץ ישתנו אע"פ שהמעשר החליפו ומכרו טבל חוזר דמאי מדינא ולא החמירו עליו חכמים יותר דקי"ל דמן התורה אינו חייב אלא הזורע גופיה שישתנו דדרשינן ואכלת ולא מוכר כדאיתא בפרק קמא דפאה ובפרק הפועלים אם כן כמו דמאי הוא ביד עם הארץ דמן התורה פטור:

וחצי חלקו וכו'. ועוד טעם אחר להקל דקי"ל יש בילה לגבי יין ושמן כדאמר בפרק קמא דראש השנה ואיתא בפרק ב' דשביעית וכיון דיש בילה צריך לומר בודאי דחצי חלקו של ין הנופל ביד עם הארץ הוא של מעשר ותו לא דחצי חלקו שלו בעצמו נפל לו ולא נפל לו מכרמו של מעשר כי אם מאה לוגין בלבד דהא קי"ל יש בילה וכפי החשבון נבלל ודאי וא"כ לא היה לנו לקונסו למעשר כי אם מאה לוגין שנפלו ליד עם הארץ דמאה האחרים דידיה גופיה נינהו וטופיינא בקנסא דיינינן ליה הילכך סגי ליה בהאי קנסא והיינו דאמרינן דמאתים לוגין יפריש עליהם כדין דמאי:

כי ההיא דא"ר יוחנן דברי הכל וכו'. בפ' מאכילין גבי מתני' דהרוצה לחזום עלה ירק פליג התם ר' יוחנן עליה דר' אלעזר דר' אלעזר מוקי לה כר"מ כי הכא ור' יוחנן מוקי לה אפילו כרבנן כן נ"ל פי' סוגיא זו כפי השרשים האלו ואין נ"ל לפ' דס"ל לר' יונה דלא יעשר דמאי מחלק הנופל לע"ה אלא חצי חלקו דכי אמרינן וחצי חלקו וכו' היינו שבא לגמור תשלום התירוץ וכדפרישית אבל לא שיאמר שלא יעשר אלא חצי דהוה ליה חוטא נשכר שמחליף טבל ומוכר טבל הוא דהוי והרמב"ם ז"ל לקח לו כל כך השורש של בילה ביסוד חזק עד שפסק דאין לו להפריש על חלקו של ע"ה אלא ק' לבד ומעשרן דמאי וז"ל פ"ט דהי' מעשר שנים שבצרו כרמיהם לתוך גת א' והא' מהם אינו נאמן על המעשרות אע"פ שעישר הנאמן על חלקו שלקח כשהוא נוטל חלקו מן היין חייב להפריש מעשר דמאי על חלק ע"ה כיצד היה לו מחצה יין הגת ונוטל בחציו מאתים לוג יין הרי זה מפריש ממנו לוג א' לתרומת מעשר ועשר מעשר שני כנגד המאה לוג שהרי הפריש המעשר של ודאי תחלה על חצי כל מה שדרכו בגת ע"כ. ונר' שהיה מפ' וחצי חלקו הוא פי' לחלקו בכל מקום שהוא דמאי ולכך לא כתב בענין ספק דמאי אלא תקנה בחציו וגירסת ספרינו מחוורת והיא גירסת רבנו שמשון ז"ל וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל או שרצה לקצר כדרכו כי בכלל דבריו הענין שפירשתי: