פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי דמאי ו:ה:ג

גדיש של חטים. דבר מרובה:

עבט של ענבים. פי' רש"י ז"ל בפ' איזהו נשך כלי גדול שצוברין בו הענבים לפני דריכה והן מתחממין ומתבשלין להוציא יינן יפה יפה:

מעטן. כלי גדול שצוברין בו זיתים כדי שיתחממו ויתבשל שמנן לתוכו ויהא נוח להוציאו בבית הבד ומוהל זב מהן שם והוא צלול כמים ולאחר שעמדו ימים ונדחקו זה עם זה ונתחברו כי ההיא דתנן עד שיתחברו ג' זה עם זה חוזר מוהל לזוב מהן והוא קרוב להיות שמן וקמ"ל דאע"ג דב"ה סברי דאין מוהל קרוי משקה להכשיר אלא האי שני שקרוי בפי חבית דבתר איצצא אפ"ה מודי לב"ש מכי הזיעו זיעת מעטן דאסור למכרן ואע"ג דעבט וגדיש לא נגמרה מלאכתן מודו דאסור למכרן אלא לחבר משום חומרא דלא שייך כולי האי להקל ולומר דרך בני אדם לאכלן כך כך מפרש ר' יוחנן הברייתא הזו ולקמו מפ' לה ואזיל:

ועבט של ענבים לאו תורה היא. קושיא היא דהא משקה היוצא מן הענבים מיד מכשיר כדאמריק בפ"ק דפסחים מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה וכו' וכי היכי דטעמא דעבט משום הכשר טומאה מדאורייתא ה"נ מעטן:

כשם שאמרו קטן חומרין. בפ"ק דחולין מסקינן דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מדאורייתא אין להן מדרבנן יש להן דחומרא בעלמא הוא דאמור דחשיב מעשה אבל מדאורייתא לא חשיב מעשה כדמפ' התם:

מעטן של זיתים חומרין. גבי מתני' בפ"ע דטהרות הוה קאי:

ר' יונה בש"ר ירמיה. קושיא אחרת מקשה ר' יונה לר' יוחנן:

מה פליגין בחבורין. ע"כ לא פליגי ב"ש וב"ה בפ"ט דטהרות אלא דמר לא בעי חבור ומר בעי חבור אבל כי איכא חבור דכ"ע מודו דמוכשרין ואמאי מודו והא אית ליה לר' יוחנן דמעטן חומרא:

לפי שבכל מקום נשוך. הוא דהוי חבור כגון לענין חלה דתנן בכרק קמא דחלה ומצטרפין זה עם זה ובפרק בתרא תנן החטים אינן מצטרפין עם הכל אלא עם הכוסמין ורמינן להו אהדדי ומשני להו הכי כאן בנשוך כאן בבלול ופי' כשכל הקמחין נילושו ביחד בתערובת מצטרפין כל ה' מיני דגן אבל כשכל מין בפני עצמו נעשה עיסה בפני עצמה ואח"כ נישוכו כלומר שתחב קצותן זה עם זה וחיברן כל כך בענין שכשיבא להפרידן מתדבק קצת מזה לזה דזהו לשון נשיכה כדאיתא התם אז אין מצטרף אלא כוסמין עם החטים ואי הוו מעוכין דהיינו חיבור בעלמא אין מצטרפין ולא הוי חיבור וכן לענין טבול יום לב"ש מיהא הוי חיבור כדתנן התם:

וכאן אפילו מעוך הוי חיבור. כדאמרינן לעיל וב"ה אומרים משיתחברו ג' זה לזה סגי משמע דהכשרן מדאורייתא:

קם ר' יונה עם ר' ירמיה. עמד עמו לשאול לו טעם דמאן תנא דאמר דההוא מוהל הוי משקה מדאורייתא:

אין מני. אם ממני תשמע:

אפילו הוכשרו והן חומרין. כלומר אפילו ההוא חיבור לאו דהוכשרו מדאורייתא אלא מדרבנן דחומרא הוא דאחמירו:

והא תני ושוין שאין מוכרין וכו'. ומשמע דטעמא דהאי כטעמא דהאי וכי היכי דמשקה דענבים מדאורייתא ה"נ מעטן דזיתים מדאורייתא:

מאי כדון. כלומר עכשיו שאתה מכריח לומר דהוא מדאורייתא מי הוא ששנאה:

ומשני תפתר כר"מ. דר"מ אמר המוהל כמשקה. נראה בעיני דהיינו הא דתנן בפרק בתרא דמכשירין דקתני התם המוהל כשמן שאין המוהל יוצא מידי שמן והיינו ההוא דבתר איצצא וכן פי' התוס' בפרק קמא דשבת:

ר"מ אומר. אע"פ שאין עמו שמן והיינו ראשון וא"כ שני דהיינו בתר איצצא ס"ל לר"מ דמכשיר מדאורייתא והך ברייתא ר"מ שנאה: