פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי דמאי ו:א:ה

עד כדון ישראל. עד כאן לא שנינו דחולק ומניא לפניו אליבא דרשב"ג אלא כשישראל הוא שמקבלה מן הגוי אבל כשהגוי או הכותי מקבלה מישראל מי בעי לעשורי בעל השדה או לא:

למי שאינו נאמן על המעשרות. פי' ישראל חשוד דאילו ע"ה בסיפא קתני לה וכן פי' הראב"ד ז"ל בהשגות:

אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן. דתנן בפ"ק דע"ז אין משכירין להם בתים בא"י ואין צ"ל שדות ויליף לה התם מדכתיב לא תחנם חסר קרי ביה לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע:

בקבלה. באריסות למחצה לשליש ולרביע:

צריך לעשר על ידיו. בשבילו על חלקו דאין בידו להפקיע המעשרות:

לע"ה דרוב עמי הארץ מעשרין הן:

עונת המעשרות. בפ"ק דמס' מעשרות מפורשת עונתן:

אינו צריך לעשר. על חלקו של ע"ה דלגבי דע"ה הוא דרמיא:

משבאו לעונת המעשרות צריך לעשר. על חלקו דכיון דרמיא עליה תו לא פקע:

עד כדון במקום שישראל מצויין. הוא דאסור להשכירן משום דאיכא הפקעת מעשר:

במקום שאין ישראל מצויין. מהו להשכירן דהא בורות ועומדות הן וליכא הפקעה:

מקום שאין ישראל מצויין כהדא סוריא. מותר להשכיר כמו בסוריא דבסוריא קי"ל כר' וכדלקמן דאמר בפ"ק דע"ז ר' יוסי אומר אף בארץ ישראל משכירין להם בתים ובסוריא מוכרין להם בתים ומשכירין להם שדות:

והדא סוריא נשמעינה מן הדא. כלומר וסוריא גופה מנא לן דשריא כר' יוסי ומפ' נשמעינה מן הדא וכו':

חמץ. שם מקום בסוריא:

בר עשתור: משפחה באותו מקום:

הא לעשר על ידיהון אינו צריך לעשר על ידיהם. כיון דשרי להשכיר ומינה נפקא לן דהילכתא כר' יוסי דשרי להשכיר: