פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי דמאי ג:ד:י

ונוטל דמים מן השבע. תרומה שנותן לכהן ומעשרות לבעליהן מוכרן והדמים שלו לר"ש ולרבנן נותנן בלא דמים:

ואפילו כתרומת ח"ל אינה. קס"ד דכי נמי ודאי חלפינהו ובאמרחינהו ישראל נמי אשמעינן ר"ש דצריך להפריש ונוטל וכו' ומשו"ה פריך וכי גרעי הני דאמרחינהו ישראל מחלת ח"ל ומתרומת ח"ל כגון של בבל ומצרים דאפילו היא גופה לכ"ע אינו נוטל דמים מן השבט:

ונוטל דמים מן השבט. בתמיה כלומר שמא נוטל דמים וכו':

ומסיק דלא קאי אלא על עיקר טבלו של גוי דהיינו כי אמרחינהו גוי. ונקטינן לר"ש אליבא דר' יוחנן כי אמרחינהו ישראל מפריש ואינו נוטל דמים לא גרעי וכו' ומתני' דאפילו דאמרחינהו ישראל נוטל וכו' דס"ל דספק חלפינהו הוא דהוי וקי"ל אוקי ממונא בחזקת מריה נטלן ממורחין מן הגוי מעשרן והן שלו ונוטל דמים ולקמן פ' הלוקח מן הנחתום פליג ר' אושעיא אדר' יוחנן דלגמרי פטר ר"ש ואפילו מדרבנן. גרסינן בפ"ק דבכורות עלה דמתני' א"ר אלעזר להפריש כ"ע לא פליגי כי פליגי למיתבינהו בלא דמים ת"ק סבר ודאי חלפינהו ובעי מתבינהו לכהן ור"ש סבר דמאי. יתיב רב דימי וקאמר לה להא שמעתא א"ל אביי טעמא דמספקא לן אי חלפינהו אי לא חלפינהו הא ודאי חלפינהו דלכו"ע בעי מתבינהו לכהן והא אמר ר' שמואל בר נתן א"ר חנינא הלוקח טבלים מן הגוי ממורחין מעשרן והן שלו דילמא כאן בתרומה גדולה כאן בתרומת מעשר. א"ל אדכרתן מילתא דא"ר יהושע בן לוי מנין ללוקח טבלים ממורחין מן הגוי שהוא פטור מתרומת מעשר שנאמר ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם כי תקחו מאת בני ישראל וגו' טבלים שאתה לוקח מבני ישראל אתה מפריש מהן תרומת מעשר ונותנן לכהן טבלים שאתה לוקח מן הגוי אי אתה מפריש מהן תרומת מעשר ונותנה לכהן ע"כ. ופי' רש"י ז"ל להפריש כו"ע לא פליגי דאפילו ר"ש דאמר ספק מספק לא אכיל טבלים שבמיתה הן ובעי אפרושי הכל דדמו לדמאי דע"ה דמפריש בעי מיתבינהו לכהן לקמיה פריך הא דאמרן מעשרן והן שלו. דמאי והמוציא מחברו עליו הראיה וישראל מוכר לכהן את התרומה והדמים שלו והאי דמאי לא דמי לשאר דמאי שנותן לכהן תרומת מעשר ותו לא דהתם איכא טעמא כדמפ' במס' סוטה משום דסבר ע"ה ללוי הוא דפקיד רחמנא למיתב ולא לדידי אבל הכא ההיא טעמא גופא דאיכא בתרומת מעשר איכא בתרומה גדולה. להא שמעתא דר' אלעזר. מעשרן והן שלו ואוקימנא דאמרחינהו ישראל מרשות גוי. בתרומת מעשר והן שלו. בתרומה גדולה פליגי ת"ק ור"ש ע"כ. ודע דפליגי בני מערבא אליבא דר' אלעזר סתמא דתלמודא ס"ל לעיל דלגמרי קאמר ר"מ דאין לו קנין אפילו לאכילת פירות ור' זעירא ם"ל לקמן דר"מ מודי דלאכילת פירות מיהת יש לו קנין לגוי בא"י להפקיע מידי מעשר והיינו כי מרחן הגוי דיש לו קנין פירות כדאיתא לקמן בפ' הלוקח מן הנחתום אבל בגמ' דילן סברי כסתמא דתלמודא דלעולם ס"ל לר"מ אין קנין לגוי ודרשא דכי תקחו וכו' לר"ש היא דלר"מ לא אתיא. ולענין הלכה קי"ל כמ"ד מירוח הגוי פוטר דאיפסיקא הילכתא כוותיה לקמן ועוד מדפריך בבכורות פ"ק עלה דההיא דר' שמואל בן נתן דאמרחינהו מאן אילימא דמרחינהו גוי דיגונך אמר רחמנא ולא דיגון גוי וכיון דפריך בפשיטות הכי משמע דהכי קי"ל וכ"ש היכא דהפירות והמירוח הוי דגוי פשיטא דפטור. וליכא למימר דמשום בעלי כיסין דהיינו עשירים הרבה דיש להן קרקעות הרבה וחסין על רוב מעשרות ויקנום לגוים ויעשו מירוח הגוים ומפקעי להו ממעשר דהכי אמרינן במנחות ולעולם דחייבין מדרבנן וכי אמרינן מעשרן והן שלו היינו מדאורייתא הא ליכא למימר דא"כ כי פריך עליה דר' אלעזר מההיא דמעשרן והן שלו מאי קושיא לימא ההיא דר' אלעזר מדרבנן היא ואמאי דחיק נפשיה לאוקמא בתרומת מעשר וההיא דר' אלעזר בתרומה גדולה דוקא אלא ודאי סתמא דתלמודא לא סבירא ליה כי ההיא גזרה דבעלי כיסין וההיא דלוקח חטין ממורחין מן הגוי לאו דמרחינהו גוי הוא אלא כדפריש רש"י ז"ל שהיה ישראל אריסו של גוי וישראל מרחינהו והדר לקחן מן הגוי אי נמי כמו שפירשו התוס' ז"ל דהכי קאמר הלוקח טבלים מן הגוי והן עכשו ממורחין דהכי מוקי לה התם דמרחינהו ישראל מרשות הגוי. ומההיא דהקומץ רבא דר"ש שזורי אין ראיה אע"ג דמשמע התם דנפסקה הלכה כר"ש שזורי כיון דלא נתברר אהי גירסא קאי לא סליק לן מידי דאפשר דאקח מן השוק קאי אבל קח מן הגוי לא דס"ל כר"ש דלאו מועיל כלל דמן הפיטור על החיוב הוי והכי איתא לקמן בפ' הלוקח מן הנחתום ואמרינן דר"ש פליג עלה ואיפסיקא הילכתא כוותיה התם. הילכך לדידן דקי"ל דמירוח הגוי פוטר לגמרי לר' זעירא דבני מערבא ואפי' לר"מ ולבני בבל לר' שמעון דוקא הילכך הירקות שעשאן אגודה הנכרי וכן הקטניות והחטים שנגמרה מלאכתן ביד הגוי פטורין ואפילו שהישראל עושה להן תיקון לאכילה דיש לגוי קנין נכסים ושוב אין להן חיוב. אבל ענבים כשבוצרן הגוי אדעתא דישראל בצר להו וישראל עביד להו גורן מחייבי וקי"ל נמי דנכרי ספק הוא דמחליף דקי"ל כר"ש ור' טרפון ס"ל נמי כר"ש. כי מפקיד ישראל אצל הגוי טבלים ממורחין אפילו בתרומה גדולה נוטל דמים מן השבט דספק חלפינהו הוא דהוי. ואם מתוקנין הפקידן פטור לגמרי ממה נפשך וכותי כגוי הוא לכל דבר כדקי"ל בפ"ק דחולין. והמוליך חיטיו לטוחן והן מתוקנין אם ע"ה הוא הרי הן בחזקתן שאינו חשוד להחליף כדאיתא בפ"ק דחולין ובלא הוכשרו. ואם הוכשרו טמאים דע"ה כזבין הן לכל דבריהן כדאיתא בפ' חומר בקודש. ואם טוחן כותי או נכרי הוא אע"ג דמשום חילוף הגוי ליכא למיחש וכדאמרן אפ"ה כיון דאית גביה קופות דעלמא שמוליכין לו לטחון חיישינן שמא החליפם בחטים של ע"ה וכן כ' הרמב"ם ז"ל ויפה כתב ומה שהשיג עליו הראב"ד ז"ל אינו כלום. מה שהשיג עליו ואמר ואם מפני הספק הזה והלא ספק ספקא הוא תימה הוא דהא תנן לקמן מעשר את שהוא נותן לה וכו' מפני שחשודה מחלפת ולדידיה אמאי נימא ספק ספקא הוא ספק מחלפת ספק אינה מחלפת ואת"ל מחלפת מעושר נותנת לו אלא מאי אית לך למימר אלמוה רבנן לתקנתייהו משום דשכיחי דלא מעשרי וחשיב כחד ספקא עוד ק' דהראב"ד ז"ל חשב דהרמב"ם ז"ל מלבו הוציא אותו הטעם והאמת הוא דהרמב"ם ז"ל סובר דזהו טעם הגמ' של קופות בקופות וטעמא דמסתבר הוא המפקיד פירות אצל הנכרי אם היא שנה שביעית והן פירות האילן נוהג בהן תורת שביעית עדיין דספק החליפן הוא דאמרינן ואם בשאר שני שבוע והן תבואה או קטנית והן פירות מכנסו ועדיין לא נגמרה מלאכתן ביד ישראל אחר שלקח הפקדון מפריש מעשרותיו מטעם ישראל וכיצד תרומה גדולה נותנה לכהן בלא דמים ותרומת מעשר מוכרה לכהן ומעשר ראשון הוא שלו מההיא דר' שמואל בר נתן ואם לקח מע"ה והפקידן לגוי כיון דאיכא למימר דילמא חלפינהו והויא תבואת ע"ה דפטירא מתרומה אפילו התרומה מוכרה בדמים ותרומת מעשר נמי מוכרה בדמים לכהן וכן דעת הרמב"ם ז"ל פי"א דהי' מעשר ופ"א דהי' תרומה. וכן מצאתי לרב ז"ל בתשובה וזה לשונו שם על ענין המעשר בזמן הזה וכו' עיקר הדבר הוא אם יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות אם אין לו ודבר זה מחלוקת ר"מ וחכמים וכבר נתבאר בגיטין בבבלי ובכמה מקומות בירושלמי שאע"פ שיש קנין לגוי בא"י להפקיע מן המעשרות מן התורה הרי היא חייבת במעשרות מדברי סופרים. נמצא דין המעשרות בזמן הזה כך הוא מי שהיתה לו קרקע בא"י חייב בתרומה ומעשרות מדבריהם מפני שהיא לקוחה מן הגוי ונותן מעשר ראשון ללוי כר' עקיבא וכן הלוקח פירות מחוברין מן הגוי בא"י חייב בתרומות ובמעשרות מדבריהן ונותנין לבעליהן הכהנים והלוים. ומי שאין לו קרקע ולקח פירות תלושין מן הגוי בא"י אם נגמרה מלאכתן ביד גוי פטורין שנ' ראשית דגנך ולא דגן גוי. ואם מרחן ישראל ברשות הגוי הרי זה מפריש עליהן תרומה גדולה בלבד ונותנה לכהן ומפריש מעשר ראשון והרי הוא לבעלים דאמר ליה ללוי קא אתינא מחמת גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדאי לפי שאין באכילת מעשר איסור כמו שיש בתרומה שמעשר ראשון אע"פ שהוא חלק הלוים אינו אסור לזרים אלא חול הוא ואינו מפריש מפירות המעשר אלא תרומת מעשר שנאמר כי תקחו מאת בני ישראל וגו' טבלים שאתה לוקח מישראל אתה מפריש מהן תרומת מעשר ונותנה לכהן וכל הדברים הללו מפורשים בגמ' בבכורות פ"ק ומפריש מפירות אלו מ"ש ופודהו ע"כ ואם שנה שמחייבת מ"ע יפריש מ"ע והרי הוא לבעלים נמי דאמר ליה לעני קאתינא וכו'. והראב"ד ז"ל חולק על זה בהשגותיו וסובר דמירוח הגוי חייב מדרבנן כר' יוחנן דפליג עליה דר' אלעזר דס"ל כרבנן ואין נראין דבריו דבבכורות לא חשו אלא לדר' אלעזר והמנהג פשוט כאן כדברי הרמב"ם ז"ל: