פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי חלה ד:ד:א

שהיו אריסים לגוים בסוריא. בגמ' מפ' לה ר' יוחנן דבחכירות בתי אבות מיירי דהיינו שקבלה אביו בין עבדא בין לא עבדא בכך וכך כורין לשנה ובנו ירד בה בתנאי הזה דכיון דקיימא עליה באחריותה כדידיה דמיא ואילו קבלה הכי בארץ ישראל תנן בפ' המקבל במס' דמאי דכי מחלק לבעל הבית דתורם ואח"כ נותן לו כי היכי דלא יפרע חובו מן הטבל כדאיתא התם:

מחייב פירותיהן במעשרות ובשביעית. דכבעלים דמו אעפ"י שאין להם קרקע:

ור"ג פוטר. דאין להם קרקע הכי מפרש פלוגתייהו בפ' בתרא דמעשרות ונראה מסיפא דמתני' דפליגי בכיבוש יחיד אי שמיה כיבוש דר' אליעזר סבר שמיה כיבוש ועולי בבל נמי כבשוה ואית ליה קדושת ארץ ישראל ומעשר ונותן לו כמו גבי ארץ ישראל ור"ג סבר לא שמיה כיבוש ולא גזור אלא בקונה קרקע ותו לא:

שתי חלות בסוריא. כדין מהנהר ומאמנום ולפנים דלקמן דאע"ג דהם מצרים של ארץ ישראל כדאיתא במס' שביעית פ' שלש ארצות דלא כבשום עולי מצרים וכיון דלא כבשום עולי מצרים לא נתקדשו כלל ודינן כחוצה לארץ לכל דבר דהא לא נאכל ונעבד כדתנן התם ומשו"ה נמי אמרינן של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור ולקמן מפ' טעמא וה"נ סוריא:

חלה אחת. דכיבוש יחיד שמיה כיבוש וקדושת עולי בבל נמי אית בה הילכך לאותן שהחזיקו בהן עולי בבל דמיא דתנן בהו בסמוך חלה אחת וכיון דקתני חלה אחת משמע דנאכלת כאותה של א"י של עולי בבל דלא אשכחן חלה אחת ונשרפת אלא מימי ר"ג ואילך, והרמב"ם ז"ל פי' דס"ל לר' אלעזר דאין עפרה טמא, ונ"ל דמיירי בסוריא סמוכה לא"י קאמר ותנן באהלות דכשהיא סמוכה יכול ליכנס לה בטהרה ותניא בתוספתא דצריך שלא יפסיק בינה ובין א"י אפילו תלם:

קולו של ר"ג. דפטר מן המעשרות:

וקולו של ר' אליעזר דאמר חלה אחת:

לנהוג כר"ג בשתיהן. ולא כר' אליעזר דשמותי הוא ולא נהגו חומרא דזה וזה דאמרי' בפ"ק דעירובין אי כב"ש כקוליהן וכחומריהן:

שלש ארצות לחלה. שלש ארצות חלוקות בתוך ארץ ישראל האמורה למשה רבינו בפרשת מסעי וסוריא וכ"ש בבל לא קא חשיב הכא דההיא דין רביעי אית לה כדאיתא בפ' עד כמה:

מא"י ועד כזיב חלה אחת. כעין משנה זו שנויה פ' שלש ארצות במס' שביעית והתם תני כל שהחזיקו עולי בבל ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד והיינו משום דקסבר דקדושה שניה אין אחריה היתר ובאותו פרק במס' שביעית מפ' העיירות שיקדשו עולי בבל מא"י כלומר מנינא דאשקלון עד כזיב וכי קתני הכא עד כזיב ולא כזיב בכלל קאמר דכזיב לא כבשוה עולי בבל כדאיתא בפ"ק דמס' דמאי ובפ' שלש ארצות ציירתי צורת הארץ בגבוליה ומ"מ הנני מטריח עצמי לציירה כאן. דע דעכו מא"י היא כדכתיב בשופטים אשר לא הוריש את יושבי עכו ומשמע בפ"ק דגיטין דעכו בעיקר צפונה של א"י בקרן צפונית מערבית וכזיב משוכה ממנה לצד דרום והיא נגד חוט מזרח ובתורה כתיב דטורי אמנום הן סוף קו מערב ומשם מתחיל קו צפון ואנטקיא היא בקרן צפונית מזרחית דכתיב וירד הגבול משפם הרבלה ומתרגם משפם לרבלה ותרגם ירושלמי מקלקיא לאנטוקיא וכן פי' רבותינו כל רבלתא שבנביאים אנטוכיא בענין דאנטיקיא היא בקרן צפונית מזרחית והים הגדול עולה ומגיע אליהן של טורי אמנום ונכנסים תוך הים הרבה וכל שיפוע ששופעים לצד ארץ ישראל דהיינו לצד דרום אמרינן לקמן דהוי קדוש והיינו דתנן מטורי אמנום ולפנים ונחל מצרים הוא בצד דרומית מערבית ככתוב בתורה ונסב הגבול מעצמון נחלה מצרים והיו תוצאותיו הימה דהיינו מערב וסמיך ליה וגבול ים וקא מפרש חוט קו של מערב ומדבר סין הוא קרן דרומית מזרחית ומשמע ממתני' דלא כבשו עולי בבל אלא מכזיב להלן מצד דרום והשתא ה"ק כל מה שכבשו עולי בבל דהיינו מכזיב ולצד דרום ועד כזיב ולא כזיב בכלל מפרישין חלה אחת ונאכלת חדא מתרי טעמי דאין בה טומאת אויר דכל שכבשו עולי בבל טהור ואם כהנים הדרים שם אירעה להן טומאה יכולין ליטהר דהא אפילו בימי האמוראים היה להן עדיין אפר פרה מזמן הבית כדאיתא בפ"ק דנדה חבריא מדכן בגלילא וכ"ש בימי התנאים וכן כ' סה"ג בהדיא בשם ריב"א, ועוד האריך בזה רבינו ברוך בס' התרומה:

מכזיב ועד הנהר ועד אמנום. והיינו משום דנהר דקתני במתני' היינו נחלה מצרים וכן פי' הרמב"ם ז"ל פ"א דהל' תרומות והוא בקרן דרומית מערבית כדפרישית וטורי אמנום הן הור ההר האמורין בתורה והם בקרן מערבית צפונית ומתני' מיפרשא כמין טבלא משולשת תרגום ירושלמי של הור ההר טורי אמנום:

ואחת של אור. דיש לה טומאת אויר ואין שום תרומה בה טהורה דדוקא כפר קיני ואשקלון וכפר סיסאי מפני שהן מובלעות טהורות דאי לאו הכי טמאות הן:

של אור יש לה שיעור. כי הא דתנן הנחתום אחד ממ"ח וכו' וטעמא דאינה קדושה כמו אותה שכבשו עולי בבל ולכך טמאוה:

ועד אמנום. ולא אמנום בכלל דכל השפוע ששופעין ההרים לא כבשו עולי מצרים ובגמ' מפ' טעמא:

ומהנהר ומאמנום ולפנים. מפ' בגמ' מנחל מצרים כל עיירות שכנגדו וכן כל השיפוע ששופעין טורי אמנום לצד ארץ ישראל דבגמ' קאמר דגבול קדושת הור ההר היינו קו של סוף גבהו וכל מה ששופע לצד דרום דוקא הוא דקדוש ואילו כבשוה עולי מצרים היה בו קצת קדושה אבל כיון שלא כבשו כלל דנו בה דין חו"ל ומה"ט תני בפ' שלש ארצות דנאכל ונעבד ובפ' שלש ארצות הארכתי לבאר אם הלכה כאותה משנה או לא ובריש כל הבשר נמי קרי להאי גבול חוצה לארץ כדאיתא התם אבל מ"מ כיון שהוא מגבול ארץ הניתן לנו ע"י מרע"ה עבדו ביה רבנן הכירא משאר חו"ל דאילו חו"ל אי איכא כהן קטן אין צריך להפריש אלא חלה אחת ועוד דאי ליכא כהן קטן מפריש שתים של אור אין לה שיעור ושל כהן אוכלה ואפילו הוא טמא בלא טבילה ואפילו טומאה יוצאה מגופו כדאיתא בפ' עד כמה, ועוד דאוכל והולך ואח"כ מפריש ואילו הכא אחמירו בה תרתי דאפילו דאיכא כהן קטן צריך להפריש שנים דהשנית של כהן לא יאכלנה לרבנן ואפילו הוא טמא מת שאין טומאה יוצאה מגופו אא"כ טבל ולר' יוסי לא בעי טבילה אא"כ טומאה יוצאה מגופו. ומנא אמינא לה דגרסינן בפ' עד כמה אמר שמואל אין תרומת חו"ל אסורה אלא למי שטומאה יוצאה מגופו פי' כגון זב ומצורע הילכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן שלא ראה קרי מימיו ואע"ג דהוא טמא משום ארץ העמים וטמא מת והתרומה נמי היא טמאה וה"ה כהן בר עונשין שטבל לקירויו ואפילו הוא טמא מת שהרי אין הזאה בחו"ל ואי ליכא כהן קטן שתתקיים בו תורת נתינה שקיל לה בריש מסא ראש המרדה שקורין פלא ושדיא ליה בתנורא והדר מפריש חלה אחריתי כי היכי דלא תשתכח תורת חלה ואכיל ליה כהן ואפילו גדול שלא טבל ואפילו אשתו, למדנו שני דברים למדנו שבמקום שיש כהן קטן או גדול שטבל ואפילו לא העריב שמשו אינו מפריש אלא אחת ועוד קולא אחרת שבאותה הארץ של משה לכל הפחות בעי טבילה אלא דלא בעי הערב שמש למר אפילו אין טומאה יוצאה מגופו ולמר דוקא בטומאה יוצאה מגופו וכו' גלו בבבל וכיוצא בה אי דמפריש שתים שריא השנית אפילו למי שהטומאה יוצאה מגופו ובלא טבילה, וכן פסק סה"ג אלא שלא יישב הרב ז"ל גירסא דולפנים ות"ל עלה בידינו כהוגן:

וטבול יום אוכלה. דלא בעי הערב שמש אבל טבילה בעי ואפילו הוי טמא מת:

ר' יוסי אומר אין צריך טבילה. קסבר כיון דמצינו דטמא מת מותר אפילו במחנה לויה וכ"ש במחנה ישראל הילכך לא בעי טבילה אלא כי טומאה יוצאה מגופו דמשולח מן השתים כדאיתא בפסחים ההוא בעי טבילה ולא בעי הערב שמש:

ואסורה לזבים. אא"כ טבלו שטומאתן יוצאה מגופם וה"ה לבעל קרי ומצורע ותנא ושייר ובגמ' מפ' דר' יוסי קתני לה ולדידיה איצטריכא לאשמועינן דבהא מודי לרבנן:

ונאכלת עם הזר על השלחן. ולא גזרינן דילמא שקיל זר מינה ואכיל דהא ליכא למיגזר אטו חלת הארץ שכבשו עולי בבל דליכא ובגמ' מפ' לה:

וניתנת לכל כהן. בגמ' מפ' לה:

לכל כהן. בגמ' מפ' לה דלצדדין קתני לה יש מהן בין למשמר בין חוץ למשמר ויש מהן דוקא למשמר אלא בין חבר בין ע"ה:

החרמין. מי שאמר שדהו חרם נחלק אל המשמרה שעובדת במקדש באותה שבת שהחרים זה קרקע שלו ובגמ' נפקא לן דחרמין דקרקע לבני המשמרה דוקא מתחלקים אחד חבר ואחד ע"ה והא נמי כדאיתא לעיל, והא דלא תני שדה אחוזה משום דאיתקוש לחרמין ובכלל חרמין איתיה:

והבכורות. אי תם פשיטא דלאנשי משמר הוא ואי בעל מום הוא ברשותא דכהן הומם והילכך הראוי לאכלו תם זכי ביה כי הומם:

פדיון הבן. פטר רחם זכר פדיונו ה' סלעים ובהאי לא בעי משמר:

פדיון פטר חמור. שאסור בהנאה אא"כ פודה בשה ושה נותנו לכהן:

ראשית הגז. שיעורו מפו' בפ' ראשית הגז אחת מס' כשגוזזין בכל שנה:

שמן שריפה. שמן תרומה שנטמא ודרשינן בפ' במה מדליקין משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה להסיקה תחת תבשילו:

קדשי המקדש. כגון שיירי מנחות דכתיב כל זכר בכהנים יאכלוה והא בעי משמר והבכורים תנן במס' בכורים בכורים נותנין אותן לאנשי משמר והן מחלקין ביניהם כקדשי המקדש וטעמא דהא אית בהו קרבן כדתנן התם ר' יהודה אוסר בבכורים למוסרן לכהן ע"ה דכיון דאכילתן תוך החומה כמו מעשר שני אי ע"ה הוא חיישינן דילמא מפיק להו חוץ לחומה ואכיל להו כיון דלא גמיר או שמא אכיל להו בטומאה ואיתקוש למ"ש בקרא דלא תוכל כדאיתא בפ' הערל:

ר' עקיבא מתיר. למוסרן לכהן ע"ה ואע"ג דמחזקינן להו בטומאה דעיקר אכילתן לבהמה:

וחכמים אוסרין. בגמ' מפ' טעמייהו: