פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי חלה ג:ה:ח

א"ל. ר' זעירא:

קורא אני עליה והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו. וטעמא מפ' לקמן דכי היכי דניחוש למה שנשאר דהוי קדוש מטעם הכלי ה"נ הוה קדוש הקומץ והותרו השירים באכילה וא"ת דלא קדוש * [הקומץ דהוי חולין ה"נ הנשאר בכלי הוי רובו חולין ולא קדוש] ואפילו דחולין הוי קודם קמיצה מ"מ הקומץ כשמניחו בכלי שרת אזי קדוש דכלי שרת מקדיש הכל ואין חילוק בין סלת לסלת:

ופריך ליה ר' בון בר חייא וכי טבל שנתערב בחולין קורא אני עליו ונתתם ממנו וכו'. כאילו הוי טבל גמור כלומר והא תנא דמתני' דמפליג בין כשמפריש ממנו עליו למפריש ממקום אחר עליו ומסתבר ודאי דיש חילוק אחר נמי דאינו כטבל גמור דעלמא להפריש ממנו על מקום אחר:

א"ל ר' זעירא וכי אמרית לך שהוא מוציא וכו'. וכי שמעת ממני איזה חילוק שהוא מוציא ממנו עליו ולא ממנו על מקום אחר דמה בין מוציא ממנו עליו מה בין מוציא ממנו על מקום אחר:

דאין פשיטא לך דאין מוציא ממנו על מקום אחר. דמפריש מן הפטור על החיוב:

אפילו ממנו עליו נמי אינו מוציא. דנימא דכל מאי דאפריש מן הפיטור מפריש ולעולם נשאר הטבל:

ופריך ר' בון דבמתני' קתני שהוא מוציא ממנו עליו ותו לא ואם איתא ליתני נמי דמוציא ממנו על מקום אחר אלא ודאי דאין מוציא ומפלגינן כי היכי דמפלגינן בין ממנו עליו בין ממקום אחר עליו:

ה"ג אמרין וכו' מה בין המוציא ממנו על מקום אחר בשעה וכו', וה"פ אין תשובתו על ר' זעירא כלום כדי לדחות סברתו של ר' בון עליה דמתני' מתרצתא היא וטעמ' דרבא אית ביה דמאי דאקשי מה חילוק יש בין מוציא ממנו עליו למוציא ממנו על מקום אחר לא דמו כלל דבשעה שהוא מוציא ממנו עליו דין הוא דאהני דההוא טבל קיל דאין יכול לעשותו תרומה על מקום אחר ואפילו כיוצא בו דחולין אין נעשין תרומה לעולם כדתנן אין תרומה אחר תרומה. וא"כ:

חולין שבו מבטלין אותו. כלומר ואפילו שנאמר דכי מפריש על כולו חולין הפטורין הוא דמפריש אין לחוש דחולין שבו מבטלין וכו' כדין יבש ביבש ובדין הוא דאין צריך להפריש ממנו כלל אלא דאחמור רבנן וצריך להפריש ממנו על כולו כאילו טבל לגמרי ומשום קולתו הוא דאחמירו בסופו כדלעיל אבל קושטא דמילתא קל הוא אבל בשעה שמוציא ממנו למקום אחר אותו המקום אחר טבל חמור הוא דראוי לעשות תרומה על מקום אחר כיוצא בו חמור כמוהו:

לא בטיל. אין כחו בטיל כשאתה מוציא מזה הקל עליו כדאמרינן שחולין שבו מבטלין אותו כדאמרינן שאין בו כח לתקנו ולבטל מדין טבל:

הדא אמרה טבל שנתערב וכו'. השתא דאמרת דטעמא דמתני' דפלגינן בין ממנו עליו בין ממנו על מקום אחר דמקום אחר חמיר משום דאותו טבל ראוי ליעשות תרומה על כיוצא בו ולא בטל כחו למדנו מזה דכי נתערב טבל בתרומה בבית כהן אין חילוק בין כשבא להפריש ממנו הכהן עליו דאין צריך אלא כשיעור המגיע לטבל אפילו כי מפריש ממנו עליו ובין כשמפריש ממנו על מקום אחר דהא לא שייך הכא טעמא דלעיל דהא אותו הטבל ראוי ליעשות תרומה על מקום אחר כיוצא בו הילכך אין בו שום חולשא ואינו בטל כחו עכשיו מבראשונה כשלא נתערב:

ולית הדא דר' בון וכו' תתובא על דר' זעירא. אע"ג דפרשינן טעמא למתני' שהקשה ממנה ר' בון אינה קושיא לדינו של ר' זעירא גבי קומץ והלכה כר' זעירא ולא מטעמיה:

דאי של מעלן בטל. דאי סברת דהקומץ לא הוי קדוש דאית ביה חלק חולין ורובו הוי חולין ובטל חלק קדש אגביה א"כ הנותר נמי תשתרי דרובו חולין ויאכל לכהנים ואי הנותר חשיב דהוי קדש א"כ הקומץ נמי קדש שכבר קדשו הכל דכך מעורב למטה כמו למעלה ולמעלה כמו למטה ויש בילה:

ואם לאו מביא ד' רובעין וכו'. אתא לפרושי מתני' דקתני ואם לאו מוציא חלה על הכל דקתני בתוספתא דאם אין לו פרנסה ממקום אחר אין צריך להביא שיעור עיסה שלימה להשיך לזו אלא ד' רובעין ותו לא ואפילו מעלמא שלא נטבלו מעולם ומצטרף שאור המעורב לגבי עיסה והוי שיעור ותורם כדפרישית במתני' וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ז דהל' בכורים וז"ל הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה ונתנו לתוך עיסה שהורמה חלתה ה"ז מביא עיסה שניה שיהיה עם שאור זה שיעור עיסה שחייבת בחלה ונותנה בתוך העיסה שהורמה חלתה ומפריש מן העיסה השניה שיעור חלה עליה ועל השאור כדי שיטול מן המוקף ואם אין לו עיסה שניה נעשית זו כולה טבל ומפריש חלה על הכל שהטבל במינו אוסר בכ"ש ע"כ, ונותנה בתוך דקאמר שמשיך קצותה לתוכה בענין כשיפרידנה ישאר לשם קצת דבוק ולכך קרוי נשוך כדפרישית פ"ק:

טובל ד' רובעין במקום א'. ד' רובעין שלש אותן בפני עצמן ואין בהן שיעור עיסה ונתן רובע שאור שנטבל במקומו אצלן ונשך כאן בהדי רובעין הללו טובלן ומחייבן בחלה שמצטרף דהא הכא מביא ד' רובעין קתני ואפילו מעלמא שלא נטבלו מעולם:

הדא אמרה שהנשוך תורה, מן התורה חשיב נשוך כאילו נתערב כולו ונבלל דאי לא היכי מצטרף כאן במשנתינו ומתיר לד' רובעין ולשאור המעורב דהא אע"ג דנשוך מ"מ ניכר החלק של ד' רובעין:

דתנינן תמן. פ"ק דמס' טבול יום:

המכנס חלות. חלות שקדשום לשם חלות דקדשי כדין תרומה כדתנן בריש מכילתין וכנסן זו על גב זו ואין דעתו להניחן כך לעשותן ככר א' אלא ע"מ להפרישן ולהבדילן זו מזו:

ונשכו. שנדבקו זו בזו כ"כ כשבא להפרידן נתלש קצת מזו לזו:

חיבור בטבול יום. דטבו"י פוסל את התרומה ומיח' דבר הוא כדאיתא בפ"ק דשבת וקסברי ב"ש דאם נגע בא' מהן כנגע בכולן וב"ה סברי דלא נפסל אלא קמייתא:

שאין חייבין עליו משום טמא, דס"ל דאין נשוך ד"ת ואפילו בבצקות של תרומה נושכין אם נגע טמא בקצה אחת לא נטמא השני דלאו מחובר מקרי אלא כשהוא אפוי הוא דהוי מחובר:

שניא היא בטבול יום וכו', לעולם דנשוך הוי חיבור ושאני הכא דאקילו ב"ה דכתיב בפרשת מצורע ורחץ במים וטהר וכתיב בפ' שמיני במים ייבא וטמא עד הערב וטהר ודרשינן בפ' הערל טהור למעשר שני מבעוד יום וטמא לתרומה עד שתחשך כיון דטומאתו קלישא לא גזור גבי כינוס חלות דאפילו אתי למיכל קמייתא שריא נמי מדאורייתא אבל הכא גבי טהור שאכל טמא דטומאתו דאורייתא בעשה הוי חיבור מדאורייתא:

דבר שאינו חיבור בטבו"י תורה היא, דקמייתא נמי שריא מן התורה שהוצרך לפרש כן דמדאורייתא לא הוי טמא גבי טבול יום משום דאיהו סבר דנשוך הוי חיבור:

דו אמר אינו תורה. אין הראשונה מותרת מן התורה הוא שלמד מכאן דאפילו גבי טומאה לא הוי חיבור דסבר דאין הנשוך תורה וכר' אמי:

מביא ד' רובעין ומשיך. ומצטרף ונוטל חלתו מארבעה רובעין ומתיר השאור המעורב בחולין אלמא דחשיב כאילו הוי כאן ה' רובעין וקשיא לריש לקיש:

שבא מעיסת הנשוך. יפרש ריש לקיש דהני ד' רובעין לאו מעלמא קאמר שלא נטבלו מעולם אלא אותן שניטלה שאור מהן וכיון דהאי שאור בא מעיסת טבל ויש כאן עיסת טבל ועשה אותה נשוך הוי חיבור דהאי הוטבלה והאי הוטבלה וכי פליג ריש לקיש היינו שאינו טובל ד' רובעין במקום אחד ודלא כר' זעירא דלעיל, וכבר כ' למעלה שפסק הרמב"ם ז"ל בפ"י כר' זעירא ולשון התוספתא מוכיח כן דלא קתני מביא הארבעה אלא מביא ארבעה ואפילו מעלמא: