פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי בכורים ב:א:א

התרומה. מפ' בגמ' דבין טהורה ובין טמאה קאמר דחייבין מיתה הזרים ול"ש טהורים ול"ש טמאין כולם חייבין:

והבכורים. כדמפרש בגמ' דבכורים איקרו תרומה וזר האוכלן ל"ש טהור וטמא בטהורים ול"ש טהור וטמא בטמאים במיתה וכהן האוכל תרומה טהורה בטומאת הגוף פליגי אמוראי בגמ' איכא מ"ד דאפילו לכהנים במיתה כדמשמע פשטיה דקרא ואיכא מ"ד דוקא בזרים הוא דכתיב כדאיתא בגמרא:

וחומש. האוכלן שוגג דכתיב בתרומה ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו ובכורים בכלל:

ואסורים לזרים. למר ה"ק ואסורין דתנן לעיל דיש בה מיתה היינו לזרים ולפעמים אפילו כל שהוא ולזרים ולמר רישא בין לכהנים בין לזרים והיינו בטמאים והתרומה טהורה אבל טמא שאכל טמא וטהור שאכל טמא אין איסורן שוה ולזרים אסורין בשוה דעל כולם יש בהם מיתה:

והם נכסי כהן. מפ' בפ' הזרוע למאי הילכתא וקאמר כדתנן בסוף מכילתין ולמה אמרו בכורים נכסי כהן וקאמר שהוא קונה מהן עבדים קרקעות ולקדש אשה וכו' למעוטי שביעית ומעשר שני דאין יכול להוציא הדמים אלא במידי דאכילה אבל אין הכי נמי דהמזיק מתנות כהונה מקמי דאתו ליד כהן שהשליכן לאור או לים פטור דממון שאין לו תובעין היא וכן לענין הדלקה בטומאה מפ' בגמ' דלא שוו בכורים לתרומה דתרומה טמאה מדליקין בה מה שאין כן בבכורים והטעם דקדשי מקדש הן:

ועולין בא' ומאה כדילפינן לעיל במס' ערלה פ"ב מקראי וכן גבי פרוסה של לחם הפנים דיינין הכי ובפחות ממאה אין עולין לזר והתם קתני דשניהם צריך להרים:

וטעונין רחיצת ידים. אפילו אם אוכל פירות לפי שהשני עושה שלישי בתרומה וידים גזרו עליהן להיות שניות ואם לא נטל ידיו פוסלות את התרומה והבכורים ובדין הוה דליתני דשלישי פסול בהן אלא דבכלל הך בבא ניהו:

והערב שמש. אם נטמא טומאה דאורייתא וטבל אינו אוכל בתרומה ובכורים עד שיעריב שמשו כל טומאה דרבנן לא בעיא הערב שמש כדאיתא בפ' י"א דפרה ואיתיה נמי בביצה פ' שני:

משא"כ במעשר. במע"ש אין בו מיתה ולא חומש וכל עצמו נאכל לזרים וחומש דמוסיף בפדיונו לא איירי הכא דאין לתרומה פדיון ונכסי כהן נמי לא הוי לקנות בדמיו עבדים וקרקעות דלא ניתן אלא לאכילה ושתיה כדאיתא במס' מעשר שני ולקדש בו את האשה פלוגתא דר"מ ור' יהודה פ' שני דקידושין וקיי"ל כר' מאיר דממון גבוה הוא ואפילו בדיעבד נמי לא קדש ולא בעי אחד ומאה אלא דבטל ברוב כדתניא בתוספתא ומייתי לה לקמן ובפ' הזהב כגון שאין בו שוה פרוטה דלית ליה פדיון ומיירי בנטמא דלית ליה תקנתא באכילה ובתוספתא מפ' גוונא אחרינא דבטל ברוב כגון שנכנס לירושלים ומפ' בפ' הזהב דנפול מחיצות דלאו בר אכילה הוא ולאו בר פדייה הוא דקלטוה מחיצות דאי לאו הכי הוי דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל ואין טעון רחיצת ידים שאין השני פוסל בו לעשות שלישי ואינו טעון הערב שמש אפילו לטומאה דאורייתא דתנן טבל ועלה אוכל במעשר ובפ' הערל נפקא לן מקרא דכתיב ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים הא רחץ טהור ובמעשר שני מוקי לה התם ואמרי התם דתנא ושייר דמצי למיתני ונוהגין בכל שני שבוע ואין להם פדיון משא"כ במעשר והא דמשמע ממתני' דמעשר שני לא בעי נטילת ידים בגמ' מפ' לה:

בשתי תרומות הכתוב מדבר. אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה ומתנת תרומה טמאה לכהן כדמפרש בפ' כל שעה ובפ' הערל להסיקה תחת תבשילך ואתרווייהו כתיב משמרת הילכך כי כתיב ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי יחללוהו אתרווייהו קאמר והכי איתא לקמן אוכלי תרומה בזרים טהור שאכל טהור וטמא שאכל טמא וכו' בעון מיתה והך דרשא גופה דרשינן נמי גבי בכירים בין טמאים בין טהורים כיון דתרומה מיקרו:

ולא ישאו עליו חטא ומתו בו. לעיל מיניה כתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים ומפ' בפ' הערל דבתרומה קאי:

בקדשים הכתוב מדבר. דבההיא פרשתא נמי כתיב אכילת קדשים דכתיב איש אשר יקרב מכל זרעכם ויקרב מפ' בתו"כ דיאכל הוא דקאמר:

כבר כתיב כרת בקדשים. בההיא פרשתא:

יש מת וחוזר ומת. דכרת קדים עונשיה למיתה בידי שמים.

מה חמית מימר וכו' מה ראית לומר וכו' כלומר מנא לך. שלא יזונו עיניהם מבית קדש הקדשים. כדמפ' קרא ואזיל אהרן ובניו יבאו וגו':

כבלע את הקדש. כשמכניסין הכלי הקדוש כל אחד בנרתיק הראוי לו כדמפורש התם וזהו בילוע שלו וכן תרגום אונקלוס כד מכסן ית מני קודשא לא יבאו אלא לאחר שנתנו כל כלי בנרתיקו יבאו שלא יזונו עיניהם מן הקדש והן היו עובדין עד חמשים אלמא כל מי שמת תוך אותו זמן בכרת הוא מת:

צא מהן עשרים שאין ב"ד של מעלה מענישין. באותו זמן כדאשכחן בדור המבול שלא הקפיד על עונם אלא מבן עשרים שנה ולהכי יהבי ליה זמן משעת עונשים חמשים ובהדי עשרים הוו להו ע' ולכי מיית בן חמשים משמע דכולהו עשרים דמחילה שקלי מיניה:

בכל עצב יהיה מותר. בכל מה שדוחק האדם את עצמו כגון לעשות יותר מדאי או לפרנס עצמו בדוחק יהא לו מותר לשון יתרון ומרויח הוא אבל המרבה דברים יש לו חסרון והפסד ובפ"ק דתענית הוכיחו התוס' היאך היה שמואל הנביא נ"ב שנה:

שתים שגמלתו. שכך שיעור ההנקה וכך גזרו חכמים על המניקה שלא תינשא ואחר שגמלתו העלתו מיד דכתיב ותעלהו שמה כאשר גמלתו והיא התפללה וישב שם עד עולם ומשישב שם מנינן ומזמן ישיבתו בעזרה חמשים שנה חייה ובפ' אלו מגלחין קאמר רבה חמשים ועד ששים זו היא מיתת כרת והאי דלא חשיב להו משום כבודו דשמואל הרמתי:

מיתה האמורה בתורה. כגון דתרומה ודבעל שור הנסקל:

אם לא זאת אעשה. סיפיה דקרא במדבר הזה יתמו ושם ימותו:

ועוד עשה במדבר וכו'. ובפ' יש נוחלין אמרינן דלא מת א' מהן פחות מבן ס. שנה:

וכתיב תבוא בכלח אלי קבר. בכלח בגימטריא שתין הוו והכי איתא פ' אלו מגלחין:

בהם ע' שנה. וזו בשביל תיבה:

בן שמונים שנה אנכי היום. וכתיב וברזילי זקן מאד:

אפר חמשים. רץ חמשים כלומר חי חמשים:

זקן שאכל. בן שבעים:

יאכל וחדי. בתמיה:

לארבעה. שנפל במטה:

מיתה הדופה. נפקא מכרת דיומי ולכלל מיתת כל אדם לא בא:

?(ב) כהנא שאל לר' זעירא זר שאכל תרומה בטומאה. מהו מי אמרינן דכיון דכתיב בפרשת אמור בכהן טמא שאכל תרומה ומתו בו כי יחללהו אני ה' מקדשם וכל זר לא יאכל קדש דהשוה הזר לכהן טמא וזר נמי חייב מיתה או דילמא כהן טמא במיתה וזר בלאו דלא יאכל קדש ולא קאי אלעיל מיניה:

א"ל בעון מיתה. כיון דתרווייהו נשנו בפרשה אחת ונסמכו מה כהן טמא במיתה אף זר במיתה:

מן דצלי. אחר שהתפלל שנראה שזה היה קודם תפלה חזר בו ממה שאמר דור נמי במיתה:

וא"ל אני ה' מקדשם הפסיק הענין. בין כהנים טמאים לזר ונמצא דכהנים טמאים שאכלו תרומה חייבין מיתה וזר חייב בלאו ותו לא והיינו דאמר בסמוך:

כהן שאכל תרומה בעון מיתה. כלומר ולא זר דאני ה' מקדשם הפסיק הענין ולפי פי' זה יסכים תלמוד זה בהך שקלא וטריא עם תלמוד שלנו בס"פ הנשרפין אמר רב זר שאכל את התרומה לוקה א"ל רב כהנא ולימא מר במיתה דכתיב וכל זר לא יאכל קדש דכתיב בפרשה הכהנים טמאים שאכלו שהם במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו ודחי ליה אני ה' מקדשם הפסיק הענין עד כאן הנה דרב דסובר התם דזר אינו חייב מיתה משום אני ה' מקדשם דהפסיק הענין איהו נמי קאמר הכא כן וזה דעת ר' זעירא וא"כ כשאמר ר' זעירא בעון מיתה כלומר כיון שכתוב בפרשה הכהן טמא דחייב מיתה ה"נ זר ומהרש"ס ז"ל הוסיף בנסחתו א"ל הוא בעון מותה ופי' הוא בעון מיתה ואין כהנים בעון מיתה אני ה' מקדשם הפסיק הענין ובכהנים קא מזהר דעלייהו קאי קרא דקאי אערב שמש והדר כתיב וכל זר לא יאכל קדש משמע דכי אזהר רחמנא אטומאה לעיל אפילו אכהנים קא מזהר והיינו טעמא דרב דבסמוך:

ור' חייא בש"ר יוחנן זר שאכל תרומה בטומאה בעון מיתה. דוקא ולא כהנים והכא לא מצינא למימר דה"ק זר וכהנים נמי כמו שהיה קס"ד דר' זעירא דא"כ היכי קאמר בסמוך מתני' מסייעא לר' יוחנן אוכלי תרומה בזרים וכו' אוכלי תרומה בכהנים וכו' ואי ר' יוחנן סבר דאכהנים נמי איכא מיתה איך ברייתא מסייעתו דתני דאוכלי תרומה בכהנים או עשה או לא תעשה או מצוה ואילו מיתה ליכא אלא דר' יוחנן דקאמר זר שאכל תרומה בעון מיתה כלומר ולא כהנים ולהכי מסייעתו ברייתא דקאמר דאין באוכלי כהנים כלהו מיתה ובאוכלי זרים כלהו במיתה:

טהור שאכל טמא. כהן טהור שאכל תרומה טמאה:

בעשה. כדמפרש בסמוך ר' אבא בר ממל ור' ייסא:

טמא שאכל טהור. כהן טמא שאכל תרומה טהורה:

בלא תעשה. שנאמר בכל קדש לא תגע ומפ' בפ' הערל קדש היינו תרומה ובפרשת אמור כתיב נפש אשר תגע בו ונטמאה עד הערב ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים ואחר יאכל מן הקדשים:

וטמא שאכל טמא בל"ת. דכתיב בקדשים לא יאכל ועל כל תרומה קא מזהר בין טהורה בין טמאה:

מה חמית מימר טהור שאכל טמא בעשה. מה ראית לומר שכהן טהור שאכל תרומה טמאה שהוא בעשה אם האזהרה היא שלא לאכול בשלילה האיך יצוייר שם עשה המורה על החיוב וקאמר דאמר קרא ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים והו"ל לומר יאכל הקדשים מאי מן אלא ודאי אתי למימר ממקצתם ולא הכל ומאי נינהו מקצת הטהורים ודייקינן הא מן הטמאים לא א"כ הוא לאו הבא מכלל עשה וקיי"ל לאו הבא מכלל עשה עשה ולכך קאמר דהוא בעשה דשלילת אכילתו שהוא לאו באה מכח חיוב אכילתו בטהורים:

ממשמע שנאמר כל אשר לו סנפיר וכו'. אתא לסיועי דלאו הבא מכלל עשה עשה מדתניא ממשמע שנאמר כתיב בפרשת שמיני את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר יש לו סנפיר וקשקשת תאכלו וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו וקאמר דאטו ממה שנאמר את זה תאכלו ומבאר סימני סנפיר וקשקשת איני יודע דאשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו והלא מכלל הן אתה שומע לאו וא"כ למה נאמר לא תאכלו אלא לכך נאמר דלחייב עשה נאמר תאכלו ולחייב לא תעשה נאמר לא תאכלו א"כ משמע דאם לא נאמר לא תאכלו אלא את זה תאכלו לא הוה אמינא מכלל הן אתה שומע לאו ולאו הבא מכלל עשה לאו אלא לאו הבא מכלל עשה עשה:

ר' ייסא שמע לה. לטהור שאכל תרומה טמאה בעשה:

מן הכא. והוא נמי לאו הבא מכלל עשה והוא משום דכתיב בפסולי המוקדשין בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו ותנא דבי ר' ישמעאל אפילו טמא וטהור אוכלין בקערה אחת ושרי ליה לטהור לאוכלו אחר שנגע בו הטמא א"כ כאן הוא דשרי לטהור לאכול טמאה אבל בתרומה לא שרי לטהור לאכול טמאה והוא לאו הבא מכלל תאכלנו שהוא עשה ולפיכך אמר שהוא בעשה:

ולא בקדשים. קושיא מה ראית לעשות דוקיא זו כאן תאכלו ולא בתרומה דייק הכי כאן תאכלנו ולא בקדשים:

א"ר יוחנן בר מריא אין בגין קדשים. הא כתיב קרא אחרינא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל א"כ האי דיוקא הוא לתרומה:

מתני' פליגא על רב. דאיהו אמר כהן טמא במיתה ואין זר במיתה דאני ה' מקדשם הפסיק הענין:

התרומה והבכורים חייבין עליהם מיתה. ופשיטא דמילתא דאישראלים קאמר דחייבים מיתה שהם זרים:

פתר לה בכהנים. דהא דמיתה בכהנים:

ופריך והא תנינן חומש. ואין חומש לכהנים:

ומשני פתר לה לצדדין. חיוב מיתה לכהנים וחיוב חומש לזרים:

מתני' מסייעא לר' יוחנן. היה עולה בדעתי דבמקום מסייעא הוה צריך לגרוס מתני' פליגא והיה מתפרש דכיון שהוא מחייב לזר מיתה ומתני' לא קאמר אלא אסורים פליגא עליה והיה הדבר קשה עלי להגיה מדעתי אחר זה ראיתי בפירוש מהרש"ס ז"ל שכתב מתני' מסייעא בתמיה דאותבת לרב מינה וכו' ולפי דרכנו יתפרש כן מדאותבת לרב ממתני' משמע דסברת דמסייע לר' יוחנן ואטו מתני' מסייע ליה והלא לא מסייע ליה אלא פליגא דתנן ואסורים לזרים משמע אסורין בלבד והוא אמר זר במיתה:

ומשני פתר לה בפחות מכשיעור וכולה מוקי לה בזרים מיתה וחומש בכשיעור ואסור בפחות מכשיעור. ?(ב) וקשה לי תינח לגבי חומש אלא לגבי דימוע מאי איכא למימר דהא מדמעת עד א' וק' אינה נוהגת כמ"ש כדתנן במתני' דאלו בכורים והא תנן במס' ערלה (פ"ב משנה א') דבכורים מדמעת עד ק"א ואי בכורים שאין בהם קדושה מוקמת לה היכי תני בכורים דאין מדמעין לחוד מ"ש נמי אינו מדמע ועוד דתנן לקמן נקנין במחובר לקרקע קדושים ור"ש משום דסבר דתרומה קרינהו רחמנא פליג עלייהו דרבנן דלאחר תלישה צריך לקרות להם שם משמע דלרבנן במחובר סגי וקדשי ויותר נכון לומר קתני לה כדמפרש בסיפא ונוהג בכל הפירות משא"כ בבכורים ואילו מ"ש נוהג בכל הפירות וכן נוהגת בכל השנים משא"כ במעשר ואלו בכורים נוהגין בכל השנים וה"נ עד מן הטהור על הטמא הוא משא"כ בבכורים ומדמעת וחייבין עליה חומש הוא משא"כ במעשר וחסרה היא ותני בברייתא הכי משום דבמתני' קתני דמ"ש שוה לתרומה ושוה לבכורים ?(ד):

לך נתתים למשחה. ובקרא דמשמרת תרומתי כתיב:

לגדולה. כדאמרינן בפ' הזרוע מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי וכו' כדאיתא התם ותרגום למשחה לרבו:

ולהדלקה. נמי מהכא דרשינן דעני אין לו נר כדאיתא בריש ברכות:

בין טמאים בין טהורים. דבכורים שנטמאו שרו להדלקה כתרומה דתרומה ובכורים בההיא פרשתא כתיבי ותרומותי דדרשינן לעיל בשתי תרומות הכתוב מדבר על כל שם תרומה קאי ואילו לעיל תנן נטמאו נופצן משמע דאין לו כאן הנייה אלא סלים:

ומפ' ר' אבהו ולא בערתי ממנו בטמא. ובוידוי כתיבי בכורים דקאמר בערתי הקדש מן הבית ודרשינן לקמן הקדש העליון במשמע דהיינו פרשת בכורים ומעשר שני בהדיא אשכחן דאיקרי קדש בפ' בחוקותי ואהני דאיקרו קדש קאי ולא בערתי ממנו בטמא אלמא בכורים ומעשר שני שוין דאסור לבער מהן בטומאת עצמן והכי איתא נמי בפ' הערל:

ראוי לפדותו ולאכלו ואת אמר הכין. וכיון דאית ליה פדיון פשיטא דאין מדליקין בו דדבר שיש לו מתירין הוי ובפ' לא יאמר נפקא לן מקראי דמעשר שני שנטמא שפודין אותו: ומשני לא אתיא דא אלא או בלוקח בכסף מעשר שני שנטמא וכר' יהודה דס"ל התם דיקבר או בבכורים שנטמאו ודברי הכל:

תמן תנינן. פ' אין דורשין:

נוטלין ידים לחולין ולמעשר ולתרומה. די להן בנטילה מכלי שאין בו אלא רביעית מים ובפ' כל הבשר מפ' דלחולין עד פרק ראשון ולתרומה עד פרק שני ולקדש מטבילין שלמים או חטאות לכהנים יש מעלה שצריך להטביל הידים במ' סאה ואע"פ שאינן אלא סתם ידים שלא נגעו בטומאה דאורייתא המטמאה את כל הגוף:

דתנינן תמן. פ' י"א דמס' פרה ומייתי לה פ' השוחט ופ' אין דורשין:

כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים. כל שהוא מן התורה טהור וסופרים גזרו עליו טומאה כגון הידים והכלים שנטמאו במשקין והבא במים שאובין וכל הנהו דאמרו פ"ק דשבת דילן טומאת שני לטומאה גזרו עליהן:

מטמא את הקדש. שעושהו שלישי וטמא שעושה רביעי:

ופוסל את התרומה. דשלישי בתרומה פסול ולא עביד רביעי כדאיתא בפ' השוחט:

מותר בחולין ובמעשר. דקס"ד דר"מ שרי ואפילו בלא נטילת ידים מותר ליגע דלא עבד שלישי וטעמא כיון דמ"ש קל דלא בעי' הערב שמש:

אוסרין במעשר. ליגע בלא נטילת ידים דעבדי שלישי:

נפסל גופו וכו'. אוסרין דאמרי רבנן היינו דטבילה כל גופו בעי מ' סאה דהא ארישא קיימין דקתני כל הטעון ביאת מים וכי פליג ר"מ על רבנן היינו דלא בעי כל גופו טבילה במ' סאה אבל נטילת ידים דכ"ע לא פליגי דבעי:

ומאי כדון. וא"כ מהו עכשיו תירוצא דרומיא דמתני':

הן דתימר המעשר טעון רחיצת ידים. דהיינו מתני' דחגיגה כר"מ היא:

ברוצה לאכול. המעשר:

הן דתימר אין מעשר טעון רחיצה. דהיינו מתני' דפרקין:

ברוצה ליגע. ולא לאכול:

ופריך ולאו הוא רוצה לאכול הוא רוצה ליגע. דהא קתני בה דתרומה ובכורים טעונין רחיצת ידים והא מתני' כר"מ מוקמת לה ולר"מ בין לאכילה בין לנגיעה שרי' ברחיצת ידים לתרומה ולבכורים וא"כ כי קתני סיפא מה שא"כ במעשר בין לנגיעה קאמר דשרי בלא רחיצת ידים:

ומשני אלא משום נטילת סרך. מתני' דחגיגה דמצרכא נטילת ידים בין במעשר בין בחולין מיירי בפת ומשום נטילת סרך דאמרינן בפ' כל הבשר נטילת ידים לחולין משום סרך תרומה ומתני' דפרקין בפירות דלא גזור בהו סרך תרומה דאמרינן התם הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח:

ופריך והתנינן תרומה וכו' כלומר והא תנינן גבה. דההיא מתני' דחגיגה תרומה ותרומה ליכא למימר בה דנוטלין בפת ותו לא דהא תקנתא גמורה היא דכל שני עושה בה שלישי בכל אביזרהא קאמרינן דכוותה דההיא קתני בחולין ובמעשר והשתא בהך דיוקא דדייקינן שייכא לן קושיא אחריתי דגבי חולין אפילו בפירות מחייבינן נטילת ידים דדומיא דתרומה קתני ותקשה לן אההיא דכל הבשר דאמרינן הרי זה מגסי הרוח:

אלא. הכי הוא תירוצא דכולא מתני' ההיא דחגיגה מיירי בחולין שנעשו על טהרת הקדש ומעשר השנוי שם כה"ג הוא ומשו"ה אפילו פירות עבדי שלישי ובעי נטילה ומתני' דפרקין במעשר גרידא דדמי לחולין גרידי:

ופריך ולאו כחולין הן. ולא עבדי בהו שלישי:

אי כר' שמעון בן אלעזר. דיש ידים תחלות לחולין ומתני' דחגיגה בידים תחלות מיירי דמדינא צריכין נטילה דעבדי שני ומעשר כה"ג ותרומה דתני גבה בדינה דהיינו שניות דעבדי שלישי ובפ' שני דחולין מפ' ומי איכא ידים תחלות ומשני כגון דנכנסו ידיו לבית המנוגע דידיו תחלות אליבא דר' עקיבא כדאיתא במס' ידים דידיו תחלות ועושות שני וקאמר ת"ק דברייתא דדינא דתחלות לא הוזכר אצל חולין אלא לענין תרומה וקדשים ורשב"א סבר דאף לחולין הוזכר ומתני' דחגיגה כרשב"א תוקי' להו אפילו בחולין גרידי ובידים תחלות ואיבעית אימא בידים שניות וכר' אלעזר בר צדוק ובחולין שנעשו על טהרת הקדש וכדאמרן דקסבר דאית בהו שלישי ומעשר דקתני התם נמי כה"ג הוא והשתא חולין ומעשר ותרומה דקתני להו בהדי הדדי מדינא אית בהו שלישי ואפילו בפירות נמי בעי נט"י:

דתנינן תמן. במס' טהרות:

הרי אלו כחולין. ואין באין לכלל שלישי:

הרי הם כתרומה. כדמפרש לטמא ב' ולפסול א' הראשון והשני טמא בהן דהטומאה יוצאת מהן לטמא אחד והשלישי פסול ואינו טמא לעשות רביעי ואפילו בקדש: