שמחת הרגל על הגדה של פסח, קדש י

המבדיל בין קודש לחול וכו'. יש להרגיש דהבדלה בין אור לחשך קודם להבדלה בין קודש לחול דבששת ימי בראשית ישנה להבדלה בין אור לחשך וכן כתיב ביום אחד ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. והבדלה בין קדש לחול היה ביום ראשון הבא אחר שבת בראשית ועוד בין ישראל לעמי' ובין יום השביעי לששת ימי המעשה אינו מתיישב דקודם הבדיל בין יום השביעי לששת ימי המעשה קודם שהבדיל בין ישראל לעמים ועוד דכבר אמר המבדיל בין קודש לחול. ועתה נישב כפי הפשט במשז"ל בשוחר טוב מזמור צ"ב שבת בראשית הלילה האיר כיום ולא היה חושך עד מוצאי שבת והשתא לא איירי בששת ימי בראשית קודם שנברא האדם אלא איירי מיום ברוא אלהים אדם על הארץ ומשנבר' אדם ביום הששי לא היה חשך עד מוצאי שבת וא"כ לגבי אדם ליכא הבדלה בין אור לחשך קודם הבדלה בין קודש לחול דהוא נברא ביום הששי ולא היה חשך עד מוצאי שבת. ובמוצאי שבת שתי ההבדלות באו כאחד בין קדש לחול ובין אור לחשך ומשו"ה הקדימו רז"ל בין קדש לחול או משום דעל זה באנו לברך על ההבדלה בין קדש לחול ואי משום שנבין מזה דיום שבת בראשית לא היה בו חשך ובמוצאי שבת באו בבת אחת. ובין ישראל לעמים היינו בדור הפלגה שהנשמות טהורות ניתנו באוצר בפ"ע כמש"ל ואחר זה הבדיל יום השביעי לששת ימי המעשה לענין נשמה יתרה שניתנה לישראל בשבת. וגם לאבותינו הקדושים ששמרו התורה ובכלל יום השבת היו באים להם נשמות טהורות מידי שבת בשבתו. ומשו"ה הקדים בין ישראל לעמים. ואחר זה ובין יום השביעי וכו' דקאי לענין הנשמה יתירה היורדת לישראל בשבת ומעת שנימול אברהם אע"ה היה לו דין ישראל כמ"ש הרמב"ן וסיעתו וקודם לזה היה דור הפלגה שבו תרמו"ז בין ישראל לעמי' כדאמרן:

בין קדושת שבת וכו' ואת יום השביעי וכו'. לשון מטבע זה הוא כפול ומכופל וראיתי להר"ד אבודרהם בסדר הגדה שכתב וז"ל שאל רבינו אפרים למה נהגו העם לומר ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת וכו' אחר בין קדושת שבת לקדושת י"ט הבדלת שאין זה לא מעין חתימה ולא מעין פתיחה והשיב רבינו תם משו' דאמרינן פ' ערבי פסחים הפוחת לא יפחות מג' הבדלות והמוסיף לא יוסיף על שבע רצו לפעמים להזכיר שבע הבדלות והוסיפום בי"ט אחר השבת לפי שהוא מענין י"ט ואלו הן בין קדש לחול ובין אור לחשך ובין ישראל לעמים הרי שלש ובין יום הז' וכו' אינה מן המנין אלא אגב דאמרינן לה בעלמא אמרינן לה הכא בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת זהו אוכל נפש וכולי ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת זהו יום טוב אחרון של חג שהוא חלוק מששת ימי חולו של מועד שלפניו וכו' עכ"ל ופירוש ר"ת הלז באומרו ואת יום הז' וכו' דקאי לי"ט אחרון של חג אינו מתישב חדא שהוא דוחק שהלשון משמע על שבת כמו ובין יום הז' לששת ימי המעשה דקאמר. ותו דחול המועד אסור במלאכה אם לא שהוא דבר האבד וכיוצא ולא יצדק לומר על חה"מ לשון ששת ימי המעשה. ותו ואי קאי על פסח אין חול המועד אלא ה' ימים וכן הקשה עליו הרב אליה רבא סי' תע"ג ואי קאי לאחרון של סוכות היא יום שמיני ויש ליישב בדוחק. ואפשר לפרש דרך דרש דהכי קאמר בין קדושת שבת לקדושת י"ט הבדלת דבשבת יש נשמה יתירה משא"כ בי"ט רק הארה בעלמא כמשז"ל ואת יום השביעי מששת ימי המעשה הקדשת שבשבת יש נשמה יתירה והבדלת דבמ"ש הולכת הנשמה יתירה אך נשארת הארת נר"ן בימי אב"ג משבוע הבא וימי דה"ו יבא הארה מקדושת שבת הבאה וא"כ בצד מה יש קדושה לישראל גם בששת ימי המעשה כמדובר ואמרו בתיקונין דף מ"ו ע"א מדפוס קושט' דנשמת ת"ח בחול היא נשמת ע"ה בשבת וז"ש והקדשת את עמך ישראל בקדושתך שגם בימי המעשה לא יבצר איזה קדושה וכ"ש בי"ט שיש הארה וקדוש' והוי מעין חתימה בא"י המבדיל בין קודש לקדש דהיינו מקדושת שבת לקדושת י"ט. אחר זמן ראיתי דברי התוס' והרא"ש והמרדכי גם זיבני ה' ובא לידי ספר הישר מרבינו תם זצ"ל כ"י והן כל יקר ראתה עיני דברי ר"ת עצמם ועמ"ש בספר הקטן מח"ב סימן תע"ג בס"ד: