שמחת יום טוב קסב

ועוד קשה מאי פריך ממתניתין לרבה דהא ע"כ הא דמחלק בין מקום חיובא לעד שיעלה ע"ה לאו למימרא שמקצת הפסול מצטרפות למקצת הכשר דא"כ מאי פריך מהך דתקע בראשונה הא שם ליכא הצטרפות כלל ובע"כ דיוצא במקצת הכשר בלבד רק השקלא וטריא אם מקצת הפסול מגרע למקצת הכשר. ולפ"ז צ"ל דאיכא שיעור תקיעה במקצת הכשר. ואי קשיא מה פריך מהך דתקע בראשונה, הא ע"כ דידע דלא פסקינן תקיעה דכחדא תקיעה אריכתא חשבינן לה דאל"כ בעד שיעלה ע"ה למה לא יצא נאמר דאותו מקצת הקודם כמאן דפסיק דמי. הא ליתא דבשלמא קודם שיעלה ע"ה ידע דלא פסקינן תקיעה דהוא לא סבר לאפסוקי וכוונתו היתה לתקיעה אחת לכך כיון דמקצתו לאו כלום אידך לאו כלום משא"כ בהך דתקע בראשונה שדעתו היתה שתהא כשתים וכיון דהוא סבר לאפסוקי ס"ד דפסקינן. וע"ז משני דאף בכה"ג לא פסקינן. וכן מבואר לעיל גבי הא דפריך ותרי קלא מי משתמעי ופריך למימרא וכו' והשתא הא התם הוי מקום חיובא למי שמכוון דעתו על השופר לחוד דתרי קלא משתמעי כשמתכוון לשמוע קול אחד כמ"ש הגאון בעל טורי אבן ז"ל שם. וע"כ דהך דמקום חיובא לא מצטרף כלל למקצת הכשר רק דלא מגרע לה. וא"כ ע"כ בדאיכא שיעור תקיעה והן אמת דמפרש"י לקמן (דף ל"ג) מבואר לכאורה להיפך שפי' בהך דתקע בראשונה וז"ל אין בידו אלא אחת דאפסוקי תקיעה א' לשתים לא פסקינן. ויש לתמוה דהא בש"ס לא קאמר לה להך רק מכח קושי' לרבה דס"ד תחלה בלא סוף וכן להיפך מהני. אבל לפי האמת דמסיק בתוקע ועולה פשיטא דבלא"ה אין בידו אלא א' דתחלה בלא סוף לא מהני. וכמו כן הא דפריך משופר וחצוצרות ומשני פסוקי תקיעה כו' הוא ג"כ לס"ד. אבל להמסקנא דמחלק בין חד גברא לתרי בלא"ה לא יצא. ונראה לכאורה דסובר רש"י דה"מ דלא יצא בדליכא שיעור תקיעה אבל בדאיכא שיעור תקיעה אף לפי המסקנא יצא. הלכך התם דמשך בשניה פי שנים הוצרך לפרש משום דלא פסקינן תקיעה. ואין להקשות מאי פריך לרבה ממתני' דתקע בראשונה כיון דרבה בדליכא שיעור תקיע' קאמר למילתי'. א"כ התם דאיכא שיעור תקיעה בלאו הך דרבה עכצ"ל דלא פסקינן תקיעה. הא ליתא דודאי בס"ד דלא ידע דלא פסקינן תקיעה מקשה לרבה מק"ו דמה התם דאיכא שיעור תקיעה לא מהני תחלה בלא סוף כ"ש הך דרבה. אבל לפי מה דמסיק דמהך דהתוקע לתוך הבור לא שמענו רק בדליכא שיעור תקיעה א"כ בדאיכא שיעור תקיעה באמת יצא. ושאני הך דתקע בראשונה דפסיקי תקיעה לא פסקינן [ וכה"ג כ' הרמב"ן ז"ל פאד"מ ליישב דברי הרי"ף שם וכ"כ עוד הרמב"ן ז"ל במרובה גבי דבר ולא חצי דבר ע"ש ]. אך לפ"ז ק' כיון דבאמת מהך דתוקע לתוך הבור לא מוכח רק בלא תקע שיעור תקיעה א"כ ל"ל לתרץ בתוקע ועולה. לישני דרבה מיירי בתקע שיעור תקיעה בהכשר לכך יצא. ונהי דבזה י"ל דלא מצי לאוקמה בהכי דבכה"ג אפי' עד שיעלה ע"ה יצא כיון דאיכא שיעור תקיעה אבל הא קשיא כיון דליכא שיעור תקיעה ע"כ דמקצת הפסול במקום חיובא מצטרף א"כ פשיטא דלא קשי' מהך דתקע בראשונה, דשם ליכא הצטרפות כלל. וברור לע"ד דכוונת רש"י ז"ל דסובר דאף אי לא מהני תחלה בלא סוף מ"מ אי פסקינן תקיעה הי' בדין שתעלה לו לשתים כיון דפסקינן יש כאן תחלה וסוף לזו ולזו. ולזה פי' רש"י דלא פסקינן כיון דחדא תקיעה היא. ומ"מ פריך שפיר לרבה דהא ודאי ידע שאם תחלה בלא סוף לא מהני. לא נאמר שאנחנו נחלק תקיעה א' לשתים ונעשה בו תחלה וסוף, מה שלא הי' באמת כמו שפירש"י הנ"ל. רק אי תחלה לחוד או סוף מהני א"כ אין אנו צריכין לחלק התקיעה לשנים ולחדש בה מה שלא הי' אלא כך נאמר תחלה תעלה לתשר"ת וסוף לתר"ת כמו שהי' בדעת התוקע קמ"ל דאפי' בהא לא פסקינן . ומעתה כיון שבארנו דפשיטא דרבה מיירי בדאיכא שיעור תקיעה א"כ תקשי מאי פריך מהתוקע לתוך הבור הא קודם ערבוב קלא פשיטא דליכא שיעור תקיעה דהא במתני' בודאי מיירי ג"כ כשלא תקע אלא שיעור תקיעה ואפ"ה קתני אם קול הברה שמע. א"כ מאי קושי' בלי שיעור תקיעה לא יצא. וראיתי להגאון בטו"א שכ' דקושית הש"ס הוא דמתני' סתמא קתני ואפי' האריך הרבה ואז יש שיעור תקיעה קודם ערבוב. וזה תמוה לפענ"ד שאם כך טבע הבור שיתערבב קודם שיעור תקיעה מה יתן ומה יוסיף מה שהוא מאריך אח"כ כיון שכבר התחיל להתערבב קודם וכי שיח וכי שיג לו שיודע לו שזה יאריך לתקוע ולא יתערבב במהרה או יקצר ויתערבב קודם שיעור תקיעה. והא ודאי ליכא למימר שאם הוא מאריך לתקוע הוא תוקע בכח חזק וזה גורם שלא יתערב במהרה. הא ודאי ליתא. ולא ירדתי לסוף דעתו בזה

לכן נלפע"ד ליישב בעזה"י כל הקושיות הנ"ל והוא דהא דפריך ואמאי ליפוק בתחלת תקיעה מקמי דליערבב קלא אין הכוונה דהמקשה מיפשט פשיטא לי' הך מסברא דקודם ערבוב יש קול שיעור תקיעה. הא ודאי ליתא דא"כ תקשי לי' לרבה גופא. אמנם המקשה ממתני' גופא קא דייק. דקתני אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא. ופשיטא שאין לפרש שהדבר תלוי בהבחנת האדם כמו שהק' הרא"ש. גם פשיטא דליכא לפרושי כפי' הרא"ש כמו שהקשיתי מקודם דהו"ל לחלק בין אותן העומדין בתוכו לעומדין בחוץ. וכן מדקתני לתוך הבור מבואר שהתוקע מבחוץ ומ"מ מחלק. וע"כ דכך הפי' אם קול שופר שמע שפסק מלתקוע קודם שנתערבב הקול יצא דהוי כל התקיעה בהכשר וקול הברה לא שמע כלל. ואם קול הברה שמע שהאריך לתקוע עד ששמע קול הברה לא מהני אף שהי' מתחלה בהכשר שלא שמע סוף תקיעה. והיינו דפריך לרבה אם קול הברה שמע לא יצא ליפוק בתחלת תקיעה מקמי דליערבב קלא. והבט וראה איך ביאר רש"י ז"ל ענין זה שפי' לקמן אם קול שופר שמע בלא קול הברה אם קול הברה שמע עם קול השופר והיינו כמ"ש דקול שופר הפי' שלא שמע קול הברה כלל והיינו שלא האריך לתקוע עד ששמע קול הברה. וקול הברה הוא עם קול השופר שהאריך עד ששמע קול הברה. והשתא אתי שפיר בפשיטות מימרא דר"ה לעיל ל"ש אלא אותן העומדין על שפת הבור או יש חילוק דמעיקרא קול שופר ואח"כ קול הברה. אבל אותן העומדין בבור יצאו. ופרש"י שהן קול השופר לעולם שמעו אפי' מאריך לתקוע הרבה דלאותן בבור ליכא קול הברה כלל. ואין להקשות מאי ראיה מברייתא דלמא בתקע ופסק מלתקוע קודם שנתערבב הקול. הא ליתא דהא השתא נמי תקשי שמא בשמע קול שופר. וע"כ כמ"ש הלח"מ דהראי' היא מדלא חילקה הברייתא כמו במתני'. א"כ השתא נמי שפיר מוכח דבבור לעולם קול שופר שמע. דאל"כ למה לא חילקה כמו במתני' שאם תקע יותר עד ששמע קול הברה לא יצא . זהו מה שנלפע"ד בפי' שמועה זו על נכון. ולק"מ מכל הקושיות . ודו"ק היטב

תם ונשלם