שפתי דעת צא

מ"מ היה אפשרי לו להציל נפשו מן מות ע"י שישלים החומר עד שלא יהיה בו פסולת כלל ואז היה אפשרי לו להציל ממות נפשו או כצלו של אילן אם היה הכח הצומח שבאדם כצלו של אילן לכל הפחות היה גם כן אפשרי לו להציל כח הצומח ממות ע"י שישלים חומרו עד שיהיה בלא פסולת כלל כי יש לעץ תקוה אז גם לאדם עץ השדה היה תקוה אבל עכשיו שהאדם כצל עובר כעוף הזה העובר וצלו עמו והצל תלוי בעוף כך האדם כצל ותלוי בזמן אשר כעוף תעופף והשקט לא יוכל כי כל זמן תמיד חולף בזה יוצא וזה נכנס ואחר שהזמן בעל תמורה אם כן גם האדם הנמשל בצלו אין לו תקוה להציל מיד שאול נפשו כי את"ל שכבר השלים כל גופו בתכלית השלימות מ"מ הזמן מכלה אותו כי מי לנו גבר שלם אשר מטתו שלימה כיעקב ואף על פי כן לא יוכל מלט נפשו מיד שאול סלה לפי שהימים והזמן סבבו לו מיתה לכך נאמר ויקרבו ימי ישראל למות ולכך נאמר ואם בגבורות שמונים ורהבם און ועמל כי גז חיש ונעופה הזכיר גז כנגד צל כותל החומר שמצד ההפסד המצוי בו אצל רוב בני האדם הוא מעותד למיתה, חיש כנגד צל אילן המורה על הפסד כח הצומח, ונעופה כנגד הזמן שהמשיל לעוף המכלה הכל, וזה הדבר שאמרנו שחיים ומות ביד הפסד החומר או תקונו מבואר ממה שמסיק בתענית פ"א

מאמר (עד) ארז"ל יעקב אבינו לא מת כו'

רב נחמן ורב יצחק הוי יתבי בסעודתא א"ל רב נחמן לרב יצחק לימא לן מר מילתא א"ל הכי אמר רבי יוחנן אין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה, בתר דסעיד א"ל הכי א"ר יוחנן יעקב אבינו לא מת א"ל וכי בחנם חנטו חנטיא וספדו ספדיא וקברו קבריא א"ל מקרא אני דורש שנאמר ואתה אל תירא עבדי יעקב וגו' כי הנני מושיעך מרחוק וזרעך מארץ שבים מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים עכ"ל וכאן הבן שואל מה תירץ לו באמרו מקרא אני דורש סוף סוף ק' וכי בחנם חנטו חנטיא כו' וע"ק מהו לשון בחנם אדרבה בחניטה זו המיתו אותו בידים, וכן מקשים כאן למה לא אמר לו מיד יעקב לא מת כי בדבור זה אין בו סיפור דברים יותר ממה שאמר להם אין משיחין בסעודה כו' ואדרבה האריך בדבריו, ונראה שאין זה קושיא כי רב נחמן אמר לימא לן מר מילתא סתם מילת' מה שיהיה ולא פירש מה אלא רצה לומר שלא הקפיד דין או מוסר או דרך ארץ יהיה מה שיהיה על כן ראה רב יצחק לומר לו דבר בעתו מה טוב כי תוך הסעודה אמר לו דבר השייך לתוך הסעודה ואחר הסעודה אמר לו ענין ששייך לאחר הסעודה, כי תוך הסעודה אמר לו דין זה בשם רבי יוחנן אין משיחין בסעודה וחמירא סכנתא מאיסורא על כן אמר להם דין זה שיש בו צורך לפי שעה תוך הסעודה יותר מן שאר דיני איסור והיתר השייכין לסעודה, ונא שהיה חפץ להשתיקם כי מסתמא גם זה הגיד להם בין אכילה לאכילה כי מסתמא לא היה מדבר זה ופיתו בפיו אלא היה פוסק כשאמר להם דבר זה ואחר כך חזר לאכילתו וכך היה יכול לומר להם יעקב אבינו לא מת ע"י שיפסוק מאכילה אלא ודאי כדאמרן שלכך אמר לו דין זה ללמדו מוסר ודרך ארץ השייך אל תוך הסעודה, לבתר דסעיד אמר לו בשם רב יוחנן דבר השייך לאומרו אחר הסעודה כדי להוציא מן לב האדם החושבים שכל קיום גופו תלוי בסעודה זו לומר שכל זמן שאוכל לחם העצבים בעה"ז יש לגופו קיום ואחר מותו שאז הוא אצלו בתר דסעיד אם כן וודאי אין לגופו קיום וכל יסוד ישוב לשרשו כלה כעשן כלה ואין לו עוד שום קיום כלל על כן אמר שאין הדבר כן כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי כל צדיק המשלים חלקי החומר שלו אע"פ שמצד הזמן אי אפשר שלא ימות על כל פנים מ"מ אפשרי לו שגם אחר המיתה החומר קיים ואינו נרקב וכלה אלא נשאר קיים בשלימות עד זמן התחיה ומ"מ חומר שלם כזה אינו צריך לא לחניטה ולא לקבורה שנעשו בעבור החומר שלא ירקב