סדרי טהרה סז

מעכבין את המשיח זה נמי איסור הוא ולאו מדת חסידות הוא וכמבואר בא"ע סי' כ"ג וגם דין זה לא שייך הכא כלל כ"א בע"א ואפשר דר"ל שיגמור ביאתו בפעם אחת וקטנה דנקט דבר בהווה הואיל ורחמה צר אפ"ה בעל נפש יחוש לעצמו בביאה ראשונה ויגמור ביאתו

בספר כו"פ הקשה כאן על המהרש"א בכתובות דף ד' שהקשה על התוספות שם ד"ה אבל דברים שבצנעה נוהג וכו' דהקשה דתקשי לרב ושמואל דאמרי בפ"ב דמ"ק דתשמיש המטה בשבת של ז' ימי אבלות רשות מברייתא דהתם דתני דכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים וכו' דמה קושיא דהא י"ל דרב ושמואל מפרשי טעמא דברייתא דפורש משום דם בתולים וכמשנה אחרונה וע"ז הקשה בס' כו"פ דהא לדין המשנה קודם חומרא דר"ז אם היתה בימי זיבתה א"צ לשמור רק יום כנגד יום דוודאי לא חמור דם בתולים מן דם נדה וודאי ולפ"ז ליכא לפרש מטעם דם בתולים הוא פורש דא"כ איך סותם הברייתא ותני כל אותן הימים הוא ישן כו' דמאי פסקא דמיירי שנשאת בימי נדתה דהא איכא שנשאת בימים הראוים לזיבה וא"צ שימור אלא יום כנגד יום עכ"ד ודבריו נכונים אך קו' זו יש להקשות נמי על תוספות שם ד"ה בועל ב"מ ופורש וכו' שכתב דהש"ס לא מצי לדייק בדברים של צנעה נוהג מדקתני בועל ב"מ ופורש דהמ"ל דפורש משום דם בתולים אבל מהוא ישן בין האנשים וכו' ועוד דכל אותן ימים משמע דכלהו הוי חד טעמא דהיינו משום אבילות עכ"ל דלמה לדוחק הזה דהא בלא"ה א"א לפרש הא דתני כל אותן הימים הוא ישן כו' משום דם בתולים דהא תינח אם נשאת בימי נדתה אבל אם נשאת בימי זיבתה למה יפרוש כל אותן הימים הא די בשימור יום כנגד יום לכן ע"כ צ"ל דס"ל לתוספות דאיכא לאוקמי הברייתא בקטנה או בנערה שלא ראתה מעולם לפי שכך מצות חכמים להשיא בניו ובנותיו סמוך לפירקן כדאיתא במס' יבמות דס"ב ע"ב ובמסכת סנהדרין והך סמוך פירוש לפני פירקן או לאחריו מיד וכמ"ש הרמב"ם בפ' כ"א מהלכות א"ב והוא כשהוא בן י"ג שנים ויום א' והיא בת י"ב שנים ויום א' ואז מסתמא עדיין לא ראתה וכדאיתא בפ"ק במכילתין דכ"ז שלא הגיעו לפירקן אין הנשים בודקות אותן לפי שהיא בחזקת שאינה רואה דכל אימת שתראה מתחילין ימי נדתה ולפ"ז צדקו דברי המהרש"א במה שהקשה על התוספות אמאי דקשיא להו דמקשי לרב ושמואל ברייתא דהכא דאימא רב ושמואל אוקמוה לפי המשנה אחרונה ובקטנה ובנערה שלא ראתה מעולם דהשתא מתחילין ע"י דם בתולים שראתה ימי נדתה דהא ע"כ תוספות ס"ל הכי דאיכא לאוקמי ברייתא בכה"ג אך מה שהקשה מהרש"א להרמ"א שהביא הרא"ש וודאי דלק"מ וכמ"ש בס' כו"פ דא"כ איך פסיקא ליה למיתני דכל אותן הימים הוא ישן כו' דהא איכא נישאת בימי זיבתה דא"צ אלא שימור יכ"י ואי דמיירי בקטנה או בנערה שלא ראתה מעולם י"ל דס"ל להש"ס דזה דוחק לאוקמי סתמא דברייתא דמיירי דוקא בכה"ג הגם דהתוספות ס"ל דאיכא לאוקמי הברייתא בכה"ג וכמש"ל וגם לדעת הרא"ש וסיעתו דס"ל דבבוגרת אפילו למשנה ראשונה בועל ב"מ ופורש א"כ צ"ל דברייתא לא מיירי בבוגרת וכמש"ל אע"ג דהברייתא סתמא קתני מ"מ על הרמ"ה לא ק"מ דאיהו ס"ל דסתמא דברייתא מיירי בכולהו ועל פי הדברים האלה עלה בדעתי ליישב דברי הרי"ף והרמב"ם שהביא ב"י בסימן זה דס"ל דרב ושמואל לא אמרי דבועל ב"מ ופורש אלא היכא דראתה ועודה בבית אביה שכיון שנקבע בגמרא אפיסקא דראתה ועודה בבית אביה משמע דלא קיימי אלא אכה"ג ע"ש בב"י ומקשי' ע"ז דא"כ מאי פריך הש"ס ממעשה דרב דההיא ע"כ בלא ראתה מיירי מדנתן לה ד' לילות עיין בב"י ובס' השגות הרז"ה מה שכתבו לתרץ בזה בדוחק ועם דברינו אלה ניחא דהא צריכין אנו עוד לדקדק בסוגיא שם דמקשה ר"ח ממעשה דרב א"ל רבא אהדורי אפרכא למה לי לותיב ממתניתין והוא סבר מעשה רב ע"כ דלמה ליה לאלומי קושיתו ממעשה רב הא בלא"ה גם ממתניתין הקושיא עצומה וכי רב ושמואל יחלקו על המתני' לכן נלע"ד דמעיקרא דאכתי לא אסיק דרב ושמואל אמרי כרבותינו ולא ידע מהך ברייתא דרבותינו נמנו וגמרו וכו' מכח קו' זו דהוי קשיא ליה לר"ח דאיך רב ושמואל יחלקו על המתני' סבר ר"ח דה"ט דרב ושמואל דאינהו אזלי לשיטתייהו וס"ל דתשמיש המטה באבל בשבת ובמועד הוא רשות והוי קשיא להו הברייתא דתני בה דכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים כו' דאלמא דתה"מ אסור במועד וע"כ דהברייתא פליג על המתני' וס"ל דדם בתולים דין נדה יש לו ובועל ב"מ ופורש ומש"ה אמרי רב ושמואל דהלכה דבועל ב"מ ופורש דס"ל כהך ברייתא דפליג על מתני' אך ק' דמנ"ל לרב ושמואל דהברייתא חולק על המתני' דלמא הברייתא מיירי בבוגרת שראתה דאף לדין המשנה ראשונה ס"ל בועל ב"מ ופורש כשיטת הרא"ש וסיעתו וכמש"ל ועדיין מנ"ל דהברייתא חולק על המתני' דלב"ה נותנין לכ"א כדינו וצ"ל דס"ל לרב ושמואל דאי ס"ד דהברייתא מיירי בבוגרת שראתה ולכ"ע אם כן ק' איך סתם הברייתא ותני דכל אותן הימים הוא ישן וכו' דמאי פסקא דנשאת דווקא בימי בגרות הא איכא דנשאת בימי קטנותה ובימי נערותה ואיך תני סתם וכיון שכן מוכח דרב ושמואל בכל גווני מיירי דבועל בעילת מצוה ופורש ומכ"ש דניחא טפי למש"ל דסתמא דברייתא מיירי שנישאו סמוך לפירקן כמצות חכמים דאז מסתמא עדיין לא ראתה דאל"כ ק' איך תני דכל אותן הימים וכו' הא איכא נישאת בימי זיבתה א"ו דמיירי בכה"ג בלא ראתה וסתמא דמלתא הכי וכמש"ל הכי ס"ל לר"ח דה"ט דרב ושמואל למאי דלא אסיק אכתי מברייתא דתניא רבותינו נמנו וכו' הוי סבר דרב ושמואל פסקי כהך ברייתא הוא ישן וכו' ואם כן מוכח דרב ושמואל ס"ל דאף בלא ראתה בבית אביה נמי אין נותנין לה אלא ב"מ ופורש דהא ע"כ דמוקמי הך ברייתא דהוא ישן וכו' בכה"ג וכמש"ל ומש"ה שפיר מק' ממעשה דרב דמוכח דקיי"ל כמתני' דהכא ובאמת דה"מ להקשות דרב ושמואל איך שבקי למתני' ועבדי כברייתא אלא דאלימא ליה להקשות ממעשה דרב וכ"ז למאי דס"ד דר"ח אבל למאי דמסיק הש"ס דאינהו עבדי כרבותינו וכדתני אם כן רב ושמואל לאו מברייתא דהתם עבדי הכי אלא כדתני' דרבותינו נמנו וכו' מעתה י"ל דאף רבותינו לא נחלקו אלא בראתה ועודה בבית אביה אבל בלא ראתה נשאר דין המשנה וכב"ה ומה דקשיא לרב ושמואל מברייתא דהוא ישן וכו' דמוכח דתה"מ אסור באבל במועד ובשבת עיין בס' מג"ש מ"ש ליישב בזה ואין להקשות על דברינו דאיך אפשר לומר דרב ושמואל מתרצים להברייתא דהוא ישן וכו' אליבא דנפשייהו דס"ל דתה"מ באבל בשבת ומועד רשות דטעמא דברייתא משום דם בתולים דאכתי ק' מן שבת של שבוע שנייה עיין בס' מג"ש שם ובס' פ"י שכתב ליישב זה אבל מ"ש בס' פ"י שם וז"ל ואי תקשי משבת שניה שנוהג ז' ימי אבלות איכא למימר דהתם נמי משום דם בתולים משום דמסתמא איירי ברייתא בבתולה שניסת בד' ונבעלת בה' כדינה כדקתני הרי שהיה טבחו טבוח ויינו מזוג ומסתמא היינו בד' ואם כן כיון דקיי"ל דפולטת ש"ז סותרת למנינה א"כ לא תוכל למנות ז"נ אלא מיום א' נמצא דשבת שניה נמי עדיין לא טבלה לנדתה עכ"ל אין לדבריו שחר כיון דבזמן הברייתא עדיין לא נתפשטה חומרא דר"ז א"כ בממנ"פ אי ניסת בימים הראוים לנדה ליכא ז"נ וא"צ לישב אלא ז' ימים בין ראתה ובין לא ראתה וטובלת ביום ז' לערב אם פסקה מנדתה וא"כ מאי סתירה איכא ע"י פליטת ש"ז דהא אפילו רואה ד"נ ממש טובלת ביום ז' לערב ואי דמיירי שניסת בימים הראוים לזיבה ליכא ז"נ ודי בשומרת יום כנגד יום א"צ ז"נ אלא בראתה ג' ראיות בג' ימים ואין להאריך עוד בזה:

(ה) ולא תתחיל למנות עד יום ה' לשמושה. כתב בט"ז בשם מהר"ל מפראג דאע"פ דהשתא נהוג עלמא דנדה מתחלת למנות מיום הששי כמבואר בסימן קצ"ו מ"מ במתחלת למנות אחר ביאה ראשונה של בתולים מתחלת למנות מיום ה' וכן הורה הלכה למעשה עכ"ל וכ"כ מוהרש"ל בביאורי הסמ"ג ובסימן קצ"ו סס"ק ה' שם ביאר דבריו די"ל דלא גזרינן בה שמא תשמש באותו יום בסופו דהיינו בין השמשות דמש"ה החמירו שלא תתחיל למנות עד יום ו' כיון דאין כאן דם נדה רק דם בתולים לא החמירו בו לבסוף עוד יום אחד משום תשמיש בין השמשות אבל אם באמת נבעלה בעילת מצוה בין השמשות נראה וודאי דחשבינן לה כאלו נבעלת בלילה שלאחר אותו ביה"ש אפילו גבי כלה נמצא שאם נבעלה הכלה בליל מ"ש תמנה מיום החמישי ואם נבעלה ביה"ש של סוף יום א' תמנה מיום ו' עכ"ל ולפ"ז אם פירסה נדה מיד אחר בעילת מצוה אין להקל למנות מיום ה' אלא צריכה להמתין עד יום ו' כיון דלא הקילו כאן אלא משום דאין כאן דם נדה אלא דם בתולים אבל היכא דפירסה נדה ממש היא צריכה ז"נ משום דם נדה אם כן אין להקל בזו יותר מבאשה אחרת ופשוט הוא:

(ו) ונוהג עמה בכל ד"נ. כתב בס' מנ"י וז"ל הב"י אסור לפרוץ גדרן של ראשונים להקל בו אפילו כחוט השערה ומי שעושה כן הרי הוא פורץ גדר וישכנו נחש אכן ראיתי נוהגין שנותנין להם לאכול יחד בקערה אחת ולא ידעתי מאין יצא להם מנהג זה גם הט"ז כתב בשם מוהר"ל מפראג צד קולא להלכה ולמעשה וז"ל דאע"פ דהשתא נהוג עלמא דהנדה מתחלת וכו' ואפשר שמזה נתפשט להם פה המנהג גם כן בקולא זו ולאכול בפעם ראשון מקערה א' אבל באמת הוא נגד לשון משמעות הש"ע והב"י והמחמיר תע"ב:

(ז) אלא שנדה גמורה וכו'. וזו מותר לו לישן בא"מ וה"ה נמי שהיא מותרת לה לישן על מטה המיוחד לו אפילו לדעת הט"ז לקמן סימן קצ"ב בס"ק ו' דאסור בנדה הכא מודה דשרי ובלא"ה חולק ע"ז בס' מנ"י ומתיר אף בנדה גמורה שהיא מותרת לישן במטה המיוחד לו ע"ל מ"ש בזה:

(ח) ואפילו בסדין שהדם עליו. בס' דרישה כתב ומעתה נהגו פרישות יתירה שלא ליגע אפילו בסדינים שיש בו נדות אע"פ שלא בפניה ואין טעם לחומרא זו שלא אסרו אלא שלא ישכב ויישן על מטתה משום הרגל ואפשר שהטעות נמשך מזה שסבורין שאסור לישן במטתה משום שיגע בדם נדתה ולפ"ז אסור ליגע גם כן בסדין אבל ז"א דהטעם הוא משום הרגל עברה עכ"ל וכ"כ בס' ט"ז לקמן סימן קצ"ה סס"ק ו' ומה שמקצת נזהרין שלא ליגע בדם נדתה שיבוש הוא עוד כתב הדרישה סימן זה דאין חילוק בין ימי נדתה או בין ימי לבונה לעולם אסור לו לשכב במטה שלה וכתב וז"ל אבל שמעתי משום מ"י שנהג היתר בימי לבונה אבל לקמן סי' קצ"ה משמע בהדיא דאין חילוק בשום דבר עכ"ל

כתב הט"ז לקמן סימן שמ"ב סק"ג ובזה ניחא מה שיש להקשות על מ"ש שצריך שמירה להחתן אחר שבעל בע"מ הא אמרו בגמרא דדוקא באיסור שהוא אבילות החמירו עליו כאן שצריך שמירה אע"פ שבעל דלא יטעה להקל עוד כיון שהקילו בו רבנן לענין היתר תשמיש באונן אבל ביש איסור נדה עליו א"צ שמירה אם בעל כבר שבוודאי לא נחשד על הנדה וא"כ לדידן שפורש אחר בע"מ כמו בשאר נשים למה צריך שמירה בזמנינו די"ל כיון דבזמן התלמוד היה חייב בשמירה אין לנו להקל בזה דאין בנו כח אלא להחמיר ולא להקל כנ"ל עכ"ל ובס' נקה"כ השיג עליו מדברי הרא"ש דפ"ק דכתובות דכ' להדיא דלמשנה אחרונה שאמרו דם בתולים אשתו ישנה עמו וכ"פ רמ"א ס"ס קצ"ב וכ"מ מתוס' שם במ"ש דאי משום דם נדות כיון דבעל אשתו ישנה עמו ע"ש וכל ראיותיו אינן בהן ממש לדחות דברי הט"ז דהט"ז לא קאמר אלא גבי אבל דלא מהני כיון דבזמן התלמוד שלא היה פורש אחר דם בתולים הי' צריך שמירה מש"ה אף לדידן צריך שימור אף דקיי"ל דבועל בע"מ ופורש דאין בידינו להקל אבל בלא אבל אף הט"ז מודה דא"צ שמירה אחר בע"מ כיון דבעל ודם בתולים חמירא לן כמו דם נדה מש"ה א"צ שימור דהא שמירה אף בזמן התלמוד לא היה צריך שימור דהא היה מותר אפי' לבעול אחר בע"מ וכ"כ בס' קרבן נתנאל אך מ"ש הט"ז כיון דבזמן התלמוד היה צריך שימור דאין בידינו להקל דבריו תמוהים דהא דקיי"ל בועל בע"מ ופורש היה בזמן התלמוד וכמשנה אחרונה וכבר הרגיש בזה בנקה"כ ואפשר דכוונתו לשיטת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דלא גזרו אלא בראתה בבית אביה ואף דאנן מחמירים בכולהו אין בידינו להקל שלא להצריך שימור מיהו למ"ש הש"ך בנקה"כ דבזמן הזה מת אביו או אמה דין שאר קרובים יש לו לית בזה נ"מ לדינא

קצב (א) אפילו. התוס' במס' כריתות דף י' ד"ה א"א לפה"ק בלא דם כתבו וז"ל ותימא א"כ למאי איצטריך למיכתב גבי זכר וטמאה ז' ימים עכ"ל ובס' אמרי נועם פ' תזריע כ' לתרץ דנ"מ אם ילדה תוך ימי נדתה דמן התורה דאפילו ראתה כל שבעה ופסק' ביום שביעי קודם חשיכה טובלת לערב להכי איצטרך גבי יולדת דאם ילדה בשביעי לנדתה ופסקה לערב דאפ"ה טמאה משום הלידה טומאת ז' עוד כ' שם דנ"מ אם ילדה תוך ימי זיבתה דמן הדין אם ראתה יום א' א"צ אלא שימור יום כנגד יום לכך איצטריך קרא ביולדת דאפ"ה צריכה ז' משום הלידה דאלו משום הראיה שראתה בשעת הלידה הי' סגי' בשימור יום א' כנגדו ועיי"ש מיהו יש עדיין לפקפק דפשטי' דקרא משמע דכולהו ז' ימים שטימא הכתוב בלידה כולהו חד טעם אית להו והכל טמא משום הלידה ואלו בהנך גווני דלעיל דמיירי שילדה תוך ימי נדתה או בתוך ימי זיבתה היום הראשון בלא"ה טמא משום הדם למ"ד א"א לפה"ק בלא דם ויותר נראה לתרץ דאיצטריך וטמאה ז' ימים היכא דילדה בתוך ימי זיבתה מתוך הקושי דטהורה לגמרי משום הדם דקושי סמוך ללידה רחמנא טהרה ומכ"ש דניחא לדעת הרמב"ם וסיעתו דס"ל דכל דם שראתה מחמת לידה מיקרי דם קושי אפי' ילדה בשופי וכמ"ש בסמוך וא"כ אם ילדה תוך ימי זיבתה אף דא"א לפה"ק בלא דם מ"מ משום דם אינה טמאה דדם קושי הוא ואינה טמאה אלא משום לידה אך לפי מה שפירש"י בחומש פ' הנ"ל אשה כי תזריע אפי' ילדתה מחוי כעין שהזריע אמו טמאה לידה וכיון דקרא מיירי נמי בכה"ג ואהא לא שייך תי' הנ"ל דהא קיי"ל דאין קושי לנפלים ובזה אפשר להמשיך דברי רש"י בחומש שם דמתחלה פי' אפי' ילדה מחוי וכו' ואח"כ פי' כימי נדת דותה דאפי' נפתח הקבר בלא דם וק"ל ועיין בסוגי' דר"פ יוצא דופן ובתוס' שם דהאי דרשא אפילו ילדה מחוי אפי' לרבנן דפליגי אר"ש ס"ל להאי דרשא ע"ש אבל רש"י שם ס"ל דלרבנן לית להו האי דרשא דלא צריכא קרא להא ע"ש וכיון דרש"י ז"ל הביא לפשטי' דקרא כר"ש מש"ה איצטריך לפרש לקרא כימי נדת דותה תטמא כמ"ד אפשר לפה"ק בלא דם:

(ב) חשובות יולדות בזוב. בטור כ' וז"ל והאידנא כל היולדות חשובות יולדות בזוב דקיי"ל א"א לפה"ק בלא דם וכ' ע"ז הב"ח דמדינא אפי' היתה יולדת בי"א יום שבין נדה לנדה והיתה רואה ב' ימים רצופים וילדה ביום ג' לא היינו מצטרפין הך טיפת דם שראתה מחמת פה"ק שתהי' נקרא זבה גדולה דהלא קיי"ל דם יהיה זובה מחמת עצמה ולא מחמת ולד אבל האידנא דהחמירו וקבלו עליהם חומרא דר"ז אף טיפה זו דמחמת לידה קבלו עליהם שתהא נקראת יולדת בזוב מחמת טפה זו ודוק עכ"ל ובס' תל"מ תמה ע"ז וכ' וז"ל אשתמיטתי' דבהדיא אמרינן דף ל"ח ת"ר יש רואה ק' יום כ' וב' שאחר הנדה לאפוקי ממ"ד א"א לפה"ק משמע למ"ד דא"א לפה"ק בלא דם הוי יולדת בזוב וכפירש"י בפרק בא סימן דף נ"ד אברייתא דראתה ב' ולשלישי הפילה ע"ש ודוחק לומר דמיירי בקשתה וכו' עכ"ל ולק"מ ואשתמיטתי' להרב בעל תל"מ הרמב"ם בפ"ז מהלכות א"ב ד"ד שכ' וז"ל חל שלישי לראיית' ביום הלידה אפי' כל היום כולה בשופי אין זה יולדת בזוב שהרי יום הלידה סמוך לקושי עכ"ל וכ"כ ע"ז המ"מ וז"ל הדין שכ' רבינו פשוט הוא שאפילו ילדה בלא קושי ובלא צער אין לך אונס גדול מלידה וא"א בלא קושי עכ"ל וא"כ מכ"ש הדם שהיא רואה בשעת לידה דדם קושי מיקרי וכ"כ הרשב"א בתה"א דף קפ"ז ע"א וכ"כ הרמב"ן והר"ן בחדושיו בדף ל"ז במכילתין וז"ל דכל מה שהיא רואה מחמת פה"ק של ולד אינו גורם זיבה דאין לך קושי גדול מפה"ק שהוא מחמת הולד ומה דאמרינן לקמן דהיכא שראתה שני בלא קושי וילדה למ"ד דא"א לפה"ק בלא דם שהיא זבה גדולה וצריכה ז' י"ל דההיא דווקא לנפלים דאין קושי לנפלים ע"ש והן אמת דהתוס' לא ס"ל הכי אלא דאפי' מה שראתה בשעת לידה אם לא ראתה מחמת צער וקושי וכן מוכח ממ"ש בדף ל"ז ד"ה רבא אמר אינה סותרת וא"ת והא רבא סובר בפ"ב דא"א לפה"ק בל"ד וא"כ תסתור דהכא בעינן ז"נ מדם עכ"ל מבואר דס"ל דדם שראתה מחמת פה"ק של ולד לא מקרי דם קושי דאי ס"ל דהוי דם קושי לא היו מקשים מידי וכן תירצו הרמב"ן והר"ן על קו' זו וכן מוכח ממ"ש התוס' שם דף ל"ח ד"ה מאי דעתך דלא ס"ל כשיטת הרמב"ם וסיעתו שכתבו שם דהא דיש רואה ק' יום מיירי בבן קיימא ולשיטת הרמב"ם וסייעתו א"א לומר הכי אלא דע"כ מיירי בנפלים דאל"כ איך מסיק עלי' לאפוקי מ"ד דא"א לפה"ק בלא דם וכמש"ל ועוד יתבאר לקמן דתוס' לא ס"ל הכי מ"מ אין תפיסה על הב"ח מן הש"ס וגם מי סניא למימר דהטור תפס שיטת הרמב"ם וסיעתו

אך מ"ש הב"ח בפי' הטור אין דבריו מוכרחים וגם מה שהבין הב"ח בכוונת הב"י במ"ש על הטור שכ' והיולדת בימי זיבתה אם ראתה דם בלידתה צריכה ז"נ וכו' וכ' ע"ז הב"י כלומר בי"א יום שבין נדה לנדה אם רואה דם בלידתה כלומר אם רואה ג' ימים רצופים דאז היא זבה גדולה וצריכה ז"נ צריכה שיהיו נקיים מדם לגמרי וכו' עכ"ל וכ' הב"ח דר"ל דיולד' בימי זיבה דקאמר רבינו היינו שלאחר הלידה ראתה ג' ימים רצופים ונעשה זבה גדולה והשיג