שו"ת ר' משולם איגרא שכח

השמטה

באו"ח דף ט"ז ע"ד שורה ל"ב קודם תיבת בזה פליגי, צ"ל וא"ל הא הפקעת הלואתו עכ"פ אסור מדרבנן, בזה פליגי כו'

עוד בסס"י נ"ב אחר תיבות ומתורץ קושית התוס' הנ"ל נשמט מה דלקמן פה

והנה בזה יש ליישב הרמב"ם בהלכות לולב (א), דכתב בלולב של אשרה אינו יוצא ובלולב של עו"ג יוצא ולא חילק בין אשרה של ישראל לשל עו"ג. דבכל מקום אינו יוצא. ובלולב של עו"ג לא חילק ג"כ בין ישראל לעו"ג וכתב בכולן דיצא. וי"ל דהנה בע"ז דף נ"ב גבי אם בטלה לתקרובת ע"ג דאין לה ביטול איבעיא אם מהני הביטול לענין טומאה, דאפשר דאע"ג דלתקרובת ע"ג אין לה ביטול, היינו אין לה ביטול לענין איסור דאורייתא, אבל לענין טומאה דרבנן אפשר דמהני ביטול, וסלקא בתיקו. והנה בספיקא דרבנן קיי"ל לקולא וא"כ [י"ל] דבאמת הוי איסורו משום רוצה בקיומו ואסור בכל איסורי הנאה לחד דעה וא"כ הוי מצוה הבאה בעבירה [אפילו מצות לאו ליהנות ניתנו] כמ"ש לעיל יעש"ה אך דאפשר שלא יכוין וכנ"ל אך דקשה [בלולב] דהא צריך לזכות בו. ואך אם נימא דישראל מצי לבטל ע"ג של עו"ג א"כ שפיר מצי לזכות בו לאחר שישברו משעת מעשה ההגבהה וכיון דמצי שיזכה לאחר שבירה א"כ לא הוי מצוה הבאה בעבירה כיון דמצי למיעבד בהיתרא שיהא רוצה לזכות בו לאחר שישבר, אך דלא מהני ביטול, דישראל לא מצי לבטל. אך אם אמרינן דשברים ממילא בטל וא"כ אמאי אין ישראל יכול לבטל [ניהוי כנשתברה מאליה] וע"כ צ"ל משום גזירה דלמא אגבה ישראל ונעשה ע"ג של ישראל ושל ישראל אין לה ביטול או דנאמר דשברים ממילא לא בטלי וכפסק הרמב"ם דשברים ממילא לא בטלי. אך דהא כתב הב"י בשם הרמב"ן היכא שנשתברה עיקר ע"ג בטל הטפל ממילא או שברים של שברים יעש"ה, וא"כ שפיר משכחת דיתכוין דיזכה לאחר כך שישבור [העיקר] וא"כ הוא אינו רוצה בקיומו רק לאחר שנשבר גם העיקר ואז השברים ממילא שרי וא"כ לא עשה איסור, אך מחמת הגזירה שגזרו חכמים דלא מהני ביטול הא עכ"פ בדרבנן מהני ביטול כמו דאבעיא לעיל בע"ז דף נ"ב ועש"ה א"כ לא הוי עבירה דרוצה בקיומה דמשום דלמא מגבה קודם והוי של ישראל זה רק מדרבנן ולענין איסור דרבנן מהני ביטול רק דישבור העיקר הא אם נשאר העיקר בלא"ה ישראל לא מצי לבטל ושם בע"ג דלא מבטל העיקר איירי דעו"ג מבטל, והא ראיה דאמר שם בש"ס, בע"ג לא תבעיא לך דמהני ביטול וזה דינא דוקא בעו"ג, דישראל לא מצי לבטל, ומשו"ה בלולב שפיר יצא אפילו ע"ג של ישראל להרמב"ם, דמכח כתותי מכתת שיעורא לא שייך בישראל וכתירוץ הכפות תמרים וכיון דא"צ שריפה בשל ישראל רק גניזה ל"ש כתותי מכתת שיעורא וכקושית התוספות ביבמות (ב). והנה מצוה הבב"ע לא שייך דכיון דאפשר שלא בכוונה (ג). ואע"ג דהרמב"ם פסק כמ"ד מצות צריכות כוונה בכאן כו"ע מודו משום דלא יכול לכוין דאם יכוין לא יצא וכמ"ש לעיל יעוש"ה. וא"כ כיון דעכ"פ משכחת בזה דתהא שלא בעבירה לא הוי מצוה הבב"ע ויוצא השתא ג"כ, וא"ל היאך יזכה הא בעי זכייה משום לכם וא"כ הוי רוצה בקיומו י"ל דמשכחת שיזכה אחר שבטל ויעשה שברים דלא יהא נשאר העיקר והגביה בעת ההיא שיזכה השתא, וא"כ עיקר דרוצה בקיומו הוי רק אחר עת ההיא ובעת ההיא לא הוי איסור וא"כ לא הוי רוצה בקיומו של איסור, ולענין איסור דרבנן שפיר מהני ביטול אפילו בשל ישראל. ומש"ה כתב הרמב"ם דבלולב של ע"ג יצא ולא חילק בין ישראל לעו"ג כלל ומשא"כ באשירה דהא ל"ש דביטל לעיקר. דהא כל מעט ומעט גדל באיסור ולא הוי עיקר [וטפל] רק כל מעט מעט הוי בפ"ע עיקר א"כ ל"ש דשברים ממילא בטיל (ד) וישראל לא מצי לבטל ומש"ה אינו יוצא בלולב של אשרה ואפילו דעו"ג ג"כ משום דהא עכ"פ רוצה בקיומו ואין לומר דהוי יכול שלא בכוונה קשה הא בעי זכיה. וא"ל, דיזכה לאחר שנעשה שברים ז"א דהא ישראל לא מצי לבטל רק אם העיקר נשבר, ובאשרה לא שייך עיקר דליכא כלל חילוק כנ"ל. ומתורץ שפיר הרמב"ם הנ"ל: לחלק יו"ד בסוגיא דזה וזה גורם

והנה מאי דפסק הרמב"ם גבי טבעת של ע"ג שנתערב בטבעות דמהוי שני תערובות, וברימוני בדן של ערלה וכלאי הכרם כתב הרמב"ם דבעינן ג' תערובות. וי"ל דהנה לפי דכתב הב"ז דגבי ימותו מקשה הש"ס דאפילו אם המית בידים תולין דהאיסור באותן שהמית אע"ג דבהפיל בידים קנסינן מ"מ כיון דהדין דימות וא"כ תלינן אפילו במאי דהמית, וא"כ קשה בטבעת דהדין דמצוה להוליך לים המלח וצריך להוליך דוקא לים המלח ואמאי הוי הדין דיוליך כולן לים המלח נהוי יוליך רק שני טבעות לים המלח והשאר יהא שרי דתלינן דאיסורא הוא נפלה

אך י"ל לפמ"ש הש"ך ביו"ד בסימן ק"י ס"ק מ"ב אם מעיקרא נפלה למקום אחר ומשם נפלה לא תלינן ומשום כיון דמעיקרא אסרת שניהם את התערובות השני ואת התערובות דמעיקרא ותו לא שרינן עיי"ש, וא"כ מ"ה כי הפיל א' לים המלח ומעיקרא הוי בפ"ע בידו ואסרת שניהם תו לא אפשר להתיר, משא"כ ימותו הוי הפירוש דימות במקומו ושייך ס' הב"ז וא"כ מש"ה שרי שני תערובות בכאן (בע"ז שם) דהא התערובות שני אפילו אם לא תלינן שהאיסור נשאר בראשון יהא מותר לענין מכירה לעכו"ם חוץ מדמי איסור הנאה ולהשליך אח"כ לים המלח כמ"ש הרמב"ם בכאן בע"ג, ולא שייך דלמא ימכור לישראל דהא הוי רק ספק, דכתב הכנה"ג דלהרי"ף והרמב"ם שרי למכרו לעכו"ם חוץ כו' ולא גזרינן, וא"כ בכאן שפיר אמרינן כס' הב"ז כיון דתערובות הראשון הדין דיפיל לים המלח והוי מיד כנפלה משום כל העומד לשרוף ותלינן דהאיסור נשאר בתערובות הראשון, וא"כ כיון דהדין דזה בודאי התערובות אין שרי למוכרו לעכו"ם דלמא ימכור לישראל, וא"כ צריך הולכה לים המלח כל הטבעות ושפיר תלינן, ומשא"כ להתיר הראשון ולתלות שהאיסור הוא בתערובות השני אין רשאי דהא בתערובות השני בלאו הכי לא הוי אלא ספק וא"כ מותר למכרו כו' ולהשליך לשיטת הרמב"ם, וזה הטעם של הרמב"ם גבי טבעת ע"ג, משא"כ בשאר איסורין דהא