שו"ת ר' משולם איגרא שכו

צירוף יש לו מקרא בתורה אשר הוא רמוז בו וצירוף השנים עשר היא ההי"ו יוצא מסופי תיבות של עיר"ה ולשריק"ה בנ"י אתונ"ו כי הוא מתיקון ביאת משיח שהוא ג"כ תמים במעשיו ורוכב על החמור והוא נגד בנימין שבט הי"ב שבחלקו נבנה ביהמ"ק ונגד חדש אדר סומך גאולה לגאולה וקבלת התורה ברצון. והנה בתחלת בנין בית שני שלא עלו כל השבטים והיתה המרכבה חסירה ח"ו ע"כ בחר לו י"ב אנשים הראויים לי"ב צירופי הוי"ה הנ"ל והעמיד זכריה באחרונה ובא הכתוב כמתרץ מדוע העמידו לאחרונה משום דמישלם בעובדיה וראוי הוא להיות מרכבה לצירוף השנים עשר היוצא מפסוק אוסרי לגפן עירה וגו' כנ"ל וא"ש

הדור אתם ראו ובחנו דברינו אם לא כאשר אמרתי כן הוא. זה הצדיק הנאמן רבנא משולם זצ"ל היה מישלם בעובדי' ממש בכל אופן הנ"ל, ועתה בסילוקו מאתנו בעוה"ר נחרב ביהמ"ק מרכבה דשכינתא קדישא ע"כ פלגי מים תרד עינינו. הנה כתיב על אלה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו אתה ה' לעולם תשב וגו'. ע"ד פשוטו י"ל כך דאיתא בסוף מכות כשראה ר"א שועל יוצא מבית קה"ק היה בוכה ור' עקיבא היה משחק ואמר ר"א למה לא נבכה מקום אשר נאמר וזר הקרב יומת עתה שועלים יוצאים ממנו. ואמר ר"ע וע"ז אני משחק דכיון שכבר נתקיימה נבואת אוריה שאמר ציון שדה תחרש והר הבית לבמות יער מעתה נצפה על קיום נבואתו של זכריה שאמר עוד ישבו זקנים וזקנות בחוצות ירושלים ומשענתם בידם מרוב ימים. והקשה המהרש"א הא הנביא בעצמו קונן ואמר ע"ז הוה דוה לבנו וגו' שועלים הלכו בו ולכאורה י"ל היינו שקונן הנביא כי היינו מצפים מתי תקוים נבואת אוריה כדי שתתקיים נבואת זכריה. והנה באה ונהייתה מה שקוינו שזה קרוב לב' אלפים שנה שועלים הלכו בו ועדיין לא נושענו והיינו על הר ציון ששמם עדיין אעפ"י ששועלים כבר הלכו בו

אמנם לפי דרכינו נאמר עוד בשום לב מ"ט בבכייתו של ר"א על השועל שהרי כבר נכנס בו טיטוס והחריבו אע"ג דכתיב וזר הקרב יומת וגם מה היה תנחומת ר"ע שהרי אפשר שתתקיים נבואת אוריה שיהיה שדה תחרש ובמות יער אבל בכל זאת לא ילכו שועלים במקום שאסור לזר לקרב שם. וגם על הקרא קשה מ"ט תלה דוקא בנבואת זכריה ובהאי קרא דוקא עוד ישבו זקנים וגו' הלא כמה פסוקי נחמה יש בכמה נביאים. אבל הענין הוא כך כי קיי"ל והכי ס"ל לר"ע בעצמו קדושה ראשונה קידשה לע"ל ולא זזה שכינה מכותל המערבי. ויש בזה לנו תועלת גדול ורב כי אם לא ישאר שום רושם קדושה תהיה הגאולה קשה מאד כי מה כחינו להמשיך קדושה לארץ ישראל. וגם בצאת בני ישראל ממצרים הי' להם עזר במה שכבר נתקדשה מאברהם אבינו והאבות בכללם. ובבית שני באמת לא זכו להמשיך להם דברים החסרים בבית שני ואם תהיה עתה משוללת מכל קדושה מה יעשה אתנו בשובנו אליה בב"א. והנה זה ידוע בשנות החורבן השיב כביכול אחור ימינו ונתן רשות ליכנס להיכל לשפוך חמתו על עצים ואבנים אמנם מיד אחר זה חזרה שכינה לכותל מערבי לכן עתה כשראו שועל יוצא מבית קה"ק בכה כי אחר שכבר עשו אויבים כרצונו מה לו להרשות עוד לשועלים במקום דכתיב והזר הקרב יומת וע"כ פסקה קדושה משם וא"כ בודאי יש לבכות לבכות כי מי יעצור כח להמשיך קדושה לשם. והן הן דברי הנביא בעצמו על הר ציון שכבר שמם וחרב עדיין שועלים הלכו בו והלא אתה ה' לעולם תשב, ר"ל הלא קי"ל קדושה ראשונה קידשה לע"ל. וכסאך לדור ודור, ובמ"ש תעזבנו לאורך ימים בא לתרץ ונתכוון למה שהיה ר"ע משחק והוא בהקדם ב' הקדמות מבוארות שוב אין מקום לבכות כי אם לשמוח. הא' כי עכ"פ יבא משיח צדקנו ויגאלנו בלי ספק. והקדמה הב' כי לא לאכול מפריה ולשבוע מטובה אנו מבקשים להגאל רק להזדכך מחולי טומאת ארץ העמים ולהתקרב אל ה' וכל שהדבקות תהיה יותר תהיה הגאולה יותר רצויה לנו וממילא שוב אין כאן מקום לבכות כי אדרבא כל זמן שאין שועלים יוצאים יש לחוש שהקדושת המקום רבה ובמעט קרבת יגאל כי לא יצטרך לקדש הארץ מחדש ואפילו שלא תהיה מדרגתנו יותר מאשר היה דור המדבר. אמנם מאחר ששועל יוצא מבית המקדש והלא זה ברור לנו שיגאל א"כ ע"כ שנגיע למדרגה נפלאה והוא ענין שיהיה כח בידינו להחיות מתים. כי לקדש הארץ אחר שכבר בטלה קדושתה הוא בחינת תחית המתים כמ"ש הרשעים בימי נחמיה מה היהודים האומללים עושים היחיו האבנים מערמות העפר וגו' הרי שקורין לזה תחי'. והנה חז"ל למדו שעתידים ישראל להחיות מתים מהך קרא דכתיב עוד ישבו זקנים בשערי ירושלים ואיש איש משענתו בידו מרוב ימים וכתיב התם וישם משענתו ע"פ הנער גבי אלישע שהחיה את בן השונמית. והן הן דברי ר"ע שאמר אם תתקיים נבואת אוריה שיהיה הר הבית לבמות יער. ר"ל שתתחלל קדושתה לגמרי אז נצפה לנבואת זכריה שאמר עוד ישבו וגו' ר"ל שנזכה להחיות מתים ונוכל ג"כ להחיות קדושת הארץ. והנה מסיים ומשענתם בידם מרוב ימים. וידוע כל היכא דכתיב ימים רבים ר"ל של צער ויליף לי' מדכתיב ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל וגו'. ה"נ אמר שאותן הזקנים יזכו לזה השיעור מרוב ימים על שנצטערו הרבה בחרבנו של ירושלים ע"כ יזכו לשוש אתם משוש, והיינו דמסיים נמי המקונן הנ"ל תעזבנו לאורך ימים ע"ד שנהי' בצער הרבה ויהי' לנו כימים ארוכים ורבים

או יאמר כמתמיה על הר ציון ששמם וגו' כי ידוע מ"ש במדרש כשאמר דוד המלך קומה ה' ריבה ריבך זכור חרפתך מני נבל כל היום. א"ל הקב"ה אפילו אתה מקימני כמה פעמים אינני קם אימתי אני קם משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה'. נמצא שאין הקב"ה רוצה לקום מפני חרפתנו. והדבר מתמיה הלא כל הגלות נגזר על אשר חרפנו את ארץ ישראל באמרנו ארץ אוכלת יושביה והגיע העונש על זה השיעור שנקבעה בכיה לדורות ונהרס עד היסוד ועל חרפת עצמו כביכול לא רצה להתנקם. והיינו תמיהתו של המקונן על הר ציון ששמם ר"ל שאמרנו עליו שהוא שמם ואוכלת יושביה מפני כן נגזר עלינו שיהיו שועלים הולכים בו. והלא אתה ה' שכבודך עצום ורב לעולם תשב ולא תקום

אמנם התירוץ ע"ז הוא כי בעונותינו הרבים חטא הלה"ר ומלשינות עודנו מרקד בנו וכל אח עקוב יעקב וכל ריע רכיל יהלוך. נחזה אנן הלא כתיב ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו והוא רחום יכפר עון והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו. ואמרו חז"ל בפ"ק דר"ה אעפ"י שיפתוהו בפיהם ולבם לא נכון מ"מ והוא רחום יכפר עון וגו'. והנה האי קרא קאי אמיתת ת"ח ר"ל שהוא ההערות כל חימה ומרומז כי כל חלי וכל מכה קאי אמיתת ת"ח. ואותיות כ"ל חמ"ה יש בהן אותיות חל"י מכ"ה דוק ותשכח. ואמר הקרא כי אם רק יפתוהו בפיהם בתפלתם אפילו בלא לב מכל מקום