שלחנו של אברהם ה

ספר שלחנו של אברהם אור החיים סימן ס' דין ד' וי"א שצריכות כוונה וכן הלכה המ"צ ח"ב סי' ס"ב הקשה ע"ד הרא"ש בפ"ק דברכות די"א דנר' מדבריו דס"ל מצות אצ"כ היפך ממ"ש בכ"מ וכ' דס"ל להרא"ש דיש לחלק בין מצות דאורייתא למצות דרבנן דמצות דאורייתא צ"כ ומצות דרבנן אצ"כ והביאו המג"א ע"ש וכן הוכיח הב"ח בסי' תע"ה מדברי הרא"ש בר"ה ע"ש וכ"כ הפר"ח כסי' תפ"ט לדעת מרן בש"ע ע"ש אבל מדברי התוס' בפ' ע"פ דקט"ו ע"א בד"ה מתקיף מוכח דס"ל דאפי' במצות דרבנן צ"כ שכ' דקי"ל מצ"כ כר"ח וכסתמא דתלמודא שם מדהוצרך לפ' כר"ח דלא כאבוה דשמואל דאמר כפאו ואכל מצה יצא ע"ש הרי דאפי' במרור בז"הז דרבנן ס"ל. מצ"כ וק' ע"ד המ"צ בדעת הרא"ש מה יענה לקושי' התוס' אמאי הוצרך הגמ' לפ' כר"ח הא כבר יצא י"ח מרור והיכי תיסק אדעתין שיברך אח"כ וי"ל דס"ל להרא"ש כמ"ש הג"א בפ"ק דחולין ובפ"ק דברכות דמ"ש כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן היינו לכתחילה אבל אם לא בירך עו"ל מברך אח"כ ומהני למה שכבר אכל דלא כס' הרמב"ם בפי"א מה' ברכות ע"ש וא"כ י"ל דאפי' שכבר יצא י"ח מרור יכול לברך על מה שאכל ועיין לה' פלתי סי' י"ט שהוכיח מדברי התוס' הללו דס"ל כהר"מ דלא כהג"א וכן ראיתי לה' שאגת אריה סי' כ"ו שהוכיח כדעת הג"א ממ"ש רוב הפו' דמצות אצ"כ גבי אכילה היפך ממה שנר' מסוגיא דפסחים הלזו אלא ע"כ דס"ל דיכול לברך אח"כ ע"ש ובשיירי כנ"הג סי' תל"ב כ' דמ"ש הג"א דיברך אח"כ היינו כל שהתחיל. ועדין לא גמר המצוה אבל אם גמרה מודה דאינו מברך אח"כ ע"ש ותמהני דא"כ אפי' בברכת הנהנין דינא הכי דכל עוד שלא גמר מברך והג"א שם מחלק בין ברכת המצות לברכת הנהנין ע"ש אלא ע"כ דבברכת המצות אפי' גמרה מברך לדעת הג"א ועיין להט"ז סי' קנ"ח סקי"ב ונר' שזה דעת מהר"ש שהביא המג"א סי' רס"ג סקי"א גבי הדלקת נר שבת ול"ק מ"ש עליו המג"א שם ומיהו ק' ע"ד המ"צ דמדברי הרא"ש בפ"ק דברכות גבי נקט כסא דשיכרא נר' דאפי' במצות דרבנן צ"כ ע"ש בראיותיו ועוד דנראה ברור דגם לדעת הג"א בעי' שיברך אח"כ תכף בלי שום הפסק וכמו שכן הוא לדעת הר"מ ברבר שצריך לברך אח"כ כגון ס' טרפה שיברך על השחי' אחר שיבדוק דבעי' שלא יהיה שום הפסק כמ"ש רמ"א כהג"הה בי"ד סי' י"ט ע"ש וזוהי שק' ע"ד הש"א דנר' מסוף דבריו שם דדברי מור"ם בהגה"ה שם אזלי בשי' הג"א ע"ש דמתבאר להדיא דבעי' שלא יפסיק בנתים וא"כ אכתי ק' לדעת רוב הפו' דמצות אצ"כ מסוגיא דפסחים הלזו שהרי הפסק רב יש בין טיבול א' לטיבול ב' ועו"ק מסוגיא הלזו לדעת הר"מ בפ"ו מה' ח"ומ דפ' כפאו ואכל מצה יצא וע"ש לה"ה ובה' ברכות פ' דאינו מברך אחר העשייה וא"כ קשיא מסוגיא דפסחים הלזו אמאי הוצרך לפ' כר"ח וכמ"ש התוס' ע"כ נ"ל דמ"ש ר"ח אחר שמילא כריסו וכו' ומה שהוצרך הגמ' לפ' כר"ח משום דנ"מ אפי' אם כוין שלא לצאת דלכ"ע אינו יוצא י"ח בע"כ כמ"ש התוס' בסוכה דט"ל וא"ש גם דברי המ"צ אבל דעת הרא"ה הביאו מרן בב"י סי' תקפ"ט דא דאפי' מכוין שלא לצאת יוצא בע"כ וכנ"ל מגמ' ר"פ המוצא תפילין דצ"ה דאמרינן ת"ק ס"ל מצות אצ"כ ואי איתא יכוין שלא לצאת ויוציא. יותר מזוג זוג מיהו י"ל כיון דסתם בני אדם אין בקיאין לא שייך לכוין שלא לצאת כמ"ש התוס' שם בסוכה דט"ל לישב ההיא דסוף פירקא ע"ש לא פלוג רבנן ועמ"ש בזה בספרי הקטן משמרות כהונה בחולין דל"א ע"א עש"ב והמג"א סי' תפ"ט סק"ז כ' דמרן אזיל לשי' מצ"כ וא"כ יאמר אין אני מכוין ע"ש ולפמ"ש כאן לחלק בין דאוריתא לדרבנן הול"ל יכוין שלא לצאת דהא ספירה בז"הז דרבנן לדעת רוב הפו' כמ"ש מרן בב"י והביאו המג"א שם סק"ד וע"ש בסק"ח ועיין להפר"ח כאן ובסי' תע"ה:

סימן ס"ז דין ח' ס' קרא ק"ש עיין להמג"א ועיין למהר"ש חיון בתשו' סי' ע"ב:

סימן פ"ט דין א' שגג או עבר כ"ה ל' הר"מ וכ' מרן בב"י דלדעתו אפי' עבר במזיד ולא התפלל קודם ד' שעות מתפלל אחר ד' שעות עד חצות ע"ש אבל מדברי התוס' בר"פ תפלת השחר בד"ה אבע"ל עד ועד בכלל נר' להדיא דאם עבר במזיד אינו מתפלל אחר ד' שעות ואמרי' עכר יומו בטל קרבנו כמו אם במזיד לא התפלל עד שהגיע זמן תפלת המנחה ע"ש ומהרש"א בריש ההוא פרקא אהא דפריך כגמ' עד חצות ותו לא והאר"י טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים דקשה נוקמא למתני' במזיד דאינו מתפלל מנחה ב' אבל קודם חצות אפי' במזיד מתפלל ע"ש ולדעת הר"מ לק"מ דאי הוה משני הכי הוה משמע דלר"י דפליג ואמר עד ד' שעות אם ביטל במזיד לא יתפלל אחר ד' שעות והא ליתא דאפי' לר"י יכול להתפלל עד חצות וע"כ משני הגמ' דעד חצות שכר תפלה בזמנה יהיב ליה והיינו דאיכא. בין ר"י לרבנן ואפי' לדעת. התוס' י"ל קושי' מהרש"א דלא כ' התוס' דאם עבר במזיד לא יתפלל אחר ד' שעות אלא למסקנא דהפסיד שכר תפלה בזמנה אבל לס"ד דגמ' ס"ל דמאי דאמר ר"י מתפלל מנחה שתים ולא הפסיד שכר תפלה בזמנה וכיון דלא הפסיד כלום לא קנסו ואפי' במזיד מתפלל מנחה ב':

סימן ק"ח דין ח' מפני שסבור וכו' הנ"י בפ"ב דקמא גבי ץ אשו משו' חציו למד מדברי הרמ"ק שכ' לחלק בין אשו דמחייב בד' דברים למ"ד משום חציו בין הא דאמרי' בסוף ההוא פרקא נתכוון לזרוק ב' וזרק ד'