שולחן ערוך הרב, אורח חיים כט

וּבוֹ סָעִיף אֶחָד: אֵין לְבָרֵךְ שׁוּם בְּרָכָה כְּשֶׁחוֹלֵץ תְּפִלִּין , אֲפִלּוּ חוֹלְצָן עֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת , שֶׁאָז חַיָּב הוּא לְחָלְצָן , שֶׁשַּׁבָּת וְיוֹם־טוֹב לָאו זְמַן תְּפִלִּין הוּא, וּכְשֶׁמְּנִיחָן עָלָיו לְשֵׁם מִצְוָה עוֹבֵר עַל "בַּל תּוֹסִיף" — מִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁאִם מְנִיחָן עָלָיו בְּלֹא כַּוָּנָה לְשֵׁם מִצְוָה אֵין בָּזֶה אִסּוּר מִן הַתּוֹרָה, אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, מִשּׁוּם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֵצֵא בָּהֶן לִרְשׁוּת הָרַבִּים, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן לא , לְפִיכָךְ לֹא שַׁיָּךְ בְּרָכָה עַל זֶה , כֵּיוָן שֶׁבַּחֲלִיצַת הַתְּפִלִּין מִצַּד עַצְמָהּ אֵין בָּהּ מִצְוָה, וְאֵין חוֹלְצָן אֶלָּא מִשּׁוּם גְּזֵרָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר כְּשֶׁחוֹלְצָן בְּחֹל סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה שֶׁאֵין לוֹ לְבָרֵךְ עַל זֶה , שֶׁהֲרֵי לַיְלָה זְמַן תְּפִלִּין הוּא, וְאֵין צָרִיךְ לְחָלְצָן, אֶלָּא שֶׁאֵין מוֹרִים כֵּן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ל :