שיטה מקובצת על כתובות צח.

עד שיהו בתוליה קיימין בין כדרכה בין שלא כדרכה. פירוש בעינן שיהו אותן מקצת בתולים קיימין בכל מקום ולא מצינן למימר דאתא להכשיר שלא כדרכה דא"כ לשתוק קרא מינה ואנן ידעינן דאפילו מקצת בתולים ואיפכא ליכא למימר בבתוליה לאסור בבוגרת ויו"ד דבתוליה להכשיר שלא כדרכה דא"כ לשתוק קרא מתרווייהו ואנן ידעינן דבתולה שלימה משמע למעוטי בוגרת ובשלא כדרכה כשרה דבעולה שלא כדרכה לא ממעטא מבתולה כדפי' לעיל. הרא"ש ז"ל:

לית דחש להא דר"ש וכו'. הוצרכו לומר כך משום דסתם מתני' כותיה כדאיתא לעיל ואמרי' בעלמא דסתם מתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתני' קמ"ל דלא חיישינן להכי א"נ דהא לאו סתמא אלא ר' שמעון קתני כולה וכדאמר בעלמא בפרק מרובה ודוכתי אחריני. הריטב"א ז"ל:

מוכרת שלא בב"ד צריכה שבועה וכו'. פירוש לרבנן אפילו לכתובה ולר' שמעון למזוני וא"ת מתניתין היא בפרק השולח אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה וליכא לאוקמה באלמנה מן האירוסין וכר' שמעון דאמר כל שאין לה מזונות לא תמכור אלא בב"ד ובב"ד פשיטא דבעיא שבועה דדוחק להעמיד סתם מתני' כר"ש ועוד דע"כ איירי באלמנה מן הנשואין מדקתני סיפא נמנעו מלהשביעה כו' ככתוב בתוס'. וי"ל דמוכרת לכתובה מבעיא ליה דאלו למזונות קי"ל כחנן תשבע בסוף וכו' ככתוב בתוספות הרא"ש ז"ל: והרמב"ן כתב וז"ל מוכרת שלא בב"ד צריכה שבועה פרש"י ז"ל שלא גבתה יותר ואחרי' פירשו שלא מכרה נכסים של יתומים בפחות וקשיא עלייהו והא קי"ל דצריכה בית דין הדיוטות ולמה תשבע הרי הם שמו לה והיאך גבתה יותר או מכרה בפחות ויש להשיב לפי שאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין וזה שבוש שכיון שמכרה ויתומים תובעין אותה אם יש לה עדים ודאי מקבלים אותם לפטרה והרי אף שבועה כגון בנשבעין ונוטלין אין מקבלין שלא בפני בעל דין ומקבלין את זו ולא תהא שבועה גדולה מהעדאת עדים מק"ו ועוד שבכל עסקי אלמנה ודאי מקבלין עדים אלא אלמנה דגביא בעדי מיתה היכי משכחת לה דאפילו מקטנים ודאי גביא וי"ל דלדעת רש"י ז"ל שאין ב"ד הדיוטות צריכין אלא לשום לה והיא הולכת ומוכרת לעצמה ושמא היא גבתה יותר או שמא מצאה יותר משומן שהלוקח היה צריך לקרקע והם אינם בקיאים ולא הדבר מוטל עליהם לחקור אבל מוכרת בב"ד הם המוכרים ולא היא והיינו דאמרינן ארמלתא דזבין בי דינא דזבין. ובספר המקח לגאון ז"ל נראה כפי' זה שאמר ואע"פ שיהיה המכר במעמד שלשה הראוים להעיד לא נסתלקה השבועה מעליה כמה הגיע לידה ולי נראה דשבועת אלמנה הבאה ליפרע מנכסי יתומים קאמרי וקודם שתמכור קא מיבעיא לן מי אמרינן תמכור ואח"כ תשבע כדי שלא תשהא ותפסיד מהם מזונות בינתים ואסיקנא צריכה שבועה תחלה ואח"כ תמכור ואילו לאחר מכירה פשיטא לן דתשבע שבועה זו שמפני שמוכרת שלא בב"ד לא הפסידו היתומים אותה תקנה שא"כ כל האלמנות נוטלות כתובה שלא בשבועה ואפילו הגרושות נמי למאן דאמר משום חינא והיינו דקאמרינן ותבעי לך הכרזה כלומר מי בעיא הכרזה כשאר הנפרעין מנכסי יתומים או דילמא לא משהינן לה משום דמפסדא מזוני ופסקו שצריכה שבועה ולא הכרזה משום דלא ידעינן אם חייבין היתומים כלום עד שתשבע ועוד שאין שהות השבועה דומה לשהות ההכרזה. אבל ראיתי לרבינו הגדול ז"ל שאמר שאם מכרה האלמנה או נתנה במתנ' מנכסי היתומים כלום קודם שתשבע מה שעשת עשוי והביא ראיה ממשנתנו דקתני אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד ואתמר בגמרא בשלמא מן הנשואין משום מזוני ודבר זה הוא כשלא נשבעה שאם תאמר כשנשבעה כיון דנשבעה אין לה מזונות לפי שלא תשבע עד שתתבע כתובתה בב"ד ומשעה שתתבע כתובתה בב"ד אין לה מזונות. ואיני עומד על דעתו בזו הראיה ותמהני אם אמרה רבינו ז"ל לפי שאפשר לה שתשבע (וכ"כ הריטב"א לעיל בד"ה בשלמא מן הנשואין וכו' וכ"כ הרא"ה וכ"כ הר"ן ז"ל דף תקכ"ז) בלא תביעת כתובה כדי שלא יפסידו יורשיה אם מתה ועוד שאפילו תבעה נמי מוכרת שלא בב"ד ואע"פ שאין לה עכשו מזונות שאם תאמר אינה מוכרת אלא בב"ד אף היא אינה תובעת כתובה ונזונת והא דמיא לההיא דאמרינן במסכת ערכין אם בתובעת כתובתה בב"ד מזוני נמי לית לה ופריק כיון דמעיקרא מזדקקין לה השתא נמי מזדקקין לה פירוש שאם אין אנו נזקקין אף היא נמנעה מתחלה לבא ונמצאת מפסדת מזונות ועוד משכחת לה בתובעת מן האונס שלא הפסידה מזונות כדאיתא בירושלמי ויש מקומות אחרי' שאינה צריכה שבועה כגון שפטרה ממנו ומן היורשים ויחד לה ארעא בארבע מצרנהא או בחד מצרא וחייב מודה ואלמלא שפירש זו ההלכה נראה כמו שאמרתי היה אפשר שהדין שאמר רבינו ז"ל יהא נכון מאחר דקי"ל נכסי בחזקת אלמנה קיימי ואינה דומה לבעל חוב דעלמא שזו אינה צריכה ב"ד ואינה כמחוסרת מעשה שהרי בידה לישבע אבל זו השמועה צריכה תלמוד דמדקאמר שבועה סתם משמע שבועת אלמנה הבאה ליפרע מנכסי יתומים. עכ"ל הרמב"ן ז"ל. והרשב"א ז"ל הקשה על פירוש הרמב"ן דהא דקתני שום היתומים שלשים יום ושל הקדש ששים יום ומכריזין בבקר ובערב הא אוקימנא לה בדכותה לכתובה וכדתנן בהדיא כדי לאשה בכתובתה ולב"ח בחובו ואם כדברי הרב ז"ל לעולם אין מכריזין לכתובה דמכי תבעה בב"ד הפסידה מזונותיה ונחוש לה ופירש הוא ז"ל דמוכרת בין למזונות בין לכתובה ובלא ב"ד דנקט ב"ד מומחין קאמר והיינו טעמא דאסיקנא דצריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה משום דב"ד הדיוטות אינם צריכים אלא לשום לה בלבד ומוסרין בידה למכור והיא הולכת וחוקרת ומדקדקת בממכרה דשבח הוא לה שתשביח בנכסי יתומים הילכך צריכה שבועה שלא מכרה ביותר ואינה צריכה הכרזה דחקירתה ודקדוקה דמדקדקת במכירה הויא כהכרזה אבל בשמוכרת בב"ד מומחין הם הם המוכרים ולא היא והילכך לעולם אין מוכרין בלא הכרזה ומכאן יצא לנו דין זה. כ"כ תלמיד הרשב"א ז"ל: וז"ל הר"י מטראני ז"ל צריכה שבועה פירוש צריכה שבועה כדין כל אלמנה דלא אתפסה בעלה צררי וכל זמן שלא נשבעה אין מכירתה מכירה או דילמא אין צריכה שבועה דשבועה זו ב"ד הוא דמשביעין אותה ומכירתה מכירה בלא שבועה והיתומים ישביעוה לכשירצו. ותבעי לך הכרזה אם היא צריכה הכרזה כמו ב"ד שאינן רשאין למכור אלא בהכרזה ואם מכרו שלא בהכרזה אין מכירתן מכירה כדבעינן למימר קמן ע"כ. ובמהדורא קמא כתב רש"י מוכרת שלא בב"ד צריכה שבועה שלא מכרה נכסי יתומים בפחות משווייהם. ותבעי לך אי בעינן הכרזה במאי דמכרה או לא דאין נכסי יתומים נמכרים אלא בהכרזה ע"כ. וז"ל תלמידי רבינו יונה פירש רש"י ז"ל דמלבד אותה שבועה דתנן הנפרעת מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה קא מבעיא ליה אם נשבעת שלא מכרה בפחות ממה שאומרת וכ"ת מה שבועה צריכה לזה דהא אמרינן דצריכי תלתא גברי מהימני ובקיאי בשומא שהשמאים אינם עומדים לשם בשעת המכר אלא שעושים השומא בלבד ואח"כ מוכרת היא ופעמים ביותר ולפום הכי אמרינן שצריכה שבועה שלא מכרה ביותר ע"כ: וז"ל הריטב"א פרש"י ז"ל צריכה שבועה שלא גבתה יותר מן הראוי לה והוצרך רבינו ז"ל לפרש כן דאי שבועת אלמנה פשיטא שהיא צריכה ומשנה מפורשת היא ואלו שבועה שלא זלזלה במכירה ומכרה בדמים הראוים אינה צריכה שהרי אינה מוכרת אלא בב"ד הדיוטות כדאיתא בפרק אלו מציאות וכדפרישנא לעיל לכך הוצרך לפרש שלא גבתה יותר שהרי אין ב"ד הדיוטות יודעים בכמה מכרה אחר ששמו לה ואולי מכרה ביותר המותר ההוא ליתומים כדאיתא לקמן. א"ל ותבעי לך הכרזה פירוש דהא הכרזה קדמה לשבועה והא בהא תליא דודאי אם מכרה בהכרזה ידוע הוא בכמה מכרה ואינה צריכה שבועה ואם לא מכרה בהכרזה היכי תנא דתבעי שבועה ואסיקנא דצריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה ע"כ:

אלמנה ששמאה לעצמה לא עשתה ולא כלום דאמרינן לה מאן שם ליך פרש"י ז"ל מאן שם ליך ממי קבלת מכירה זו לא מב"ד ולא מיתומים לפיכך כו'. ולפירוש זה בעל הבית שעשה שליח למכור קרקע אפילו בדמים ידועים אינו יכול ליקח לעצמו דאמרינן מאן זבין לך שאין אדם מוכר לעצמו דמאן שם ליך לא אתיא שפיר להאי פירוש והגאונים ז"ל פירשו מאן שם ליך כי שמא לא דקדקת יפה בשומא אע"פ שבב"ד הדיוטות לקחה חיישינן שמא כיון דלעצמה הוא לא דקדקו יפה בשומתם ולפירוש זה דינו של רבינו ז"ל צ"ת. הריטב"א ז"ל. ובמהדורא קמא פירש כפירוש הגאונים ז"ל וז"ל ששמה לעצמה שלקחה מנכסי יתומים במזונותיה לפי השום שלה אי דאכרוז ולא אשכחת דליתיב לה טפי הא אם מכרה לאחר מה שעשתה עשתה ואע"ג דלא אכרוז. דאמרינן לה אם נתייקרו הקרקעות ששוין הנכסים עכשו יותר מאותו שום ששמה לעצמה אמרינן לה מאן שם ליך דילמא ההיא שעתא הוו שוו טפי. כסיתא דיתמי אלמוגים קוראל"י בלעז. דזבן הוא על חד תרין בכספא וכדאמרינן בראש השנה מייתו ארבא וטענו לה חלא כו' ע"א כסיתא דיתמי מספוא שמה לעצמה שלקחה בחוב שהיה לה עליהן ע"כ:

מתני' אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים כו'. נתקבלה כתובתה פירוש והמכר קיים וטעמא משום דכל היכא דאוזילא בדנפשה כלומר שהטעות היא בתוך כתובתה הרי היא כאלו מוכרת משל עצמה ואין אונאה בקרקעות אבל היכא דאוזילא בדיתמי דהיינו במה שהוא יותר מכתובתה הויא כשליח וחוזר המכר בכל שהוא כדאיתא בסיפא ובירושלמי אמתני' ויחזיר המקח ומוקים לה ר' יוחנן בשהוזל המקח או שהוקר המקח פירוש ובתר הכי לא הוה ביה אונאה ור"ל מתרץ שאין אונאה לקרקעות ואפשר דר' יוחנן לא מתרץ לה כר"ל משום דס"ל דאין אונאה לקרקעות עד פלגא אבל בפלגא יש להם אונאה. ובדין הוא דבעלמא כל שיש בו אונאה בתחלתו המכר בטל אע"פ שהוזל או הוקר אבל הכא כיון דסוף סוף צריכה היא לחזור ולמכור ובדנפשה אוזילא עשאוה כאלו מכרה משל עצמה ממש בלא אונאה משום כח ב"ד ומסתברא דגמרא דילן לית ליה דר' יוחנן מדלא פירשוה הכי ונ"ל ודאי קי"ל דאין אונאה לקרקעות אפילו בפלגא או יותר כדברירנא בפרק הזהב ומיהו כל היכא דטעה שליח אפילו בכל שהוא חוזר כדאיתא לעיל וכדאיתא בסיפא דמתניתין וטעמא דרישא כדפרישית כנ"ל. הריטב"א ז"ל:

נתקבלה כתובתה דמאי דאשתרשא ליתמי ומאי דמפסדא מפסדא לעצמה. במנה דאוזילא בנכסי דיתמי שוה דינר מכרה בטל הואיל ומכר בזול דאינה רשאה למכור לעולם מכרה קיים עד שתהא שם אונאה כדי שאלו היתה מוכרת שוה בשוה היה משתייר שם שדה בת תשעה קבין ליתומים והזילתן בקב או בקביים לגבי לקוחות עד שאין שם שיור תשעה קבין דהא ודאי מכרה בטל הואיל ומיעטה ליתומים את השאר עד שאינו חשוב שדה דהשתא כי הדר זבינא איכא בין אונאה והשיור שדה חשוב אבל אם לא היה שיור השדה חשוב שאפילו אם היתה מוכרת שוה בשוה לא היה משתייר להם שוב שדה של תשעה קבין והזילה אצל לוקח קב או קביים חוזרת הדמים ליורשים ומכרה קיים וכן אם משתייר להם שדה גדולה והוזילה ללוקח אפי' קב מכרה בטל כיון דיש קרקע ליתומים שם כשיעור שדה יאמרו לה אין רצוננו למכור קרקע הראוי לנו להרחבת שדה. כ"כ רש"י במ"ק: וכתב הריטב"א וז"ל רשב"ג אומר לעולם מכרה קיים עד שתהיה האונאה בענין שאם אתה אומר חוזר ישאר ליורשים שיעור שדה או גנה הן שהיה שיעור באונאה עצמה הן שהיה שיעור בין האונאה והנשאר להם או שהיה הנשאר להם מרובה שראויה האונאה לצטרף עמו והיכא דליכא שיעורא דאין בנשאר שיעור שדה או גנה אין הבעלים יכולים לומר לבעל חוב או ללוקח ולא הלוקח להם גוד או איגוד שאין לב"ח אלא חוב בין מועט בין מרובה וכדפרי' בפ' בית כור בס"ד ע"כ: של אחרון מקחו של אחרון דאוזילא לגביה מכרה בטל משום דאוזילא בדיתמי אבל אם מכרה לאמצע או לראשון יפה מנה ודינר במנה דהשתא כי אוזילה בדידה אוזילה דאכתי אית לה בנכסים עד כתובתה מכרה קיים. רש"י במ"ק וה"נ אמרינן בגמרא להדיא: גמ' מ"ש שוה מאתים במנה דנתקבלה כתובתה דאמרינן את אפסדת דיהבת שוה מאתים במנה ובדידך אפסדת שוה מנה במאתים נמי ניזיל בתרה ותימא הך אלמנה אנא ארווחי ובדידי ארווחי. רש"י ז"ל במהדורא קמא: וז"ל הריטב"א ז"ל מ"ש שוה מאתים במנה כלומר דחשבינן לה כאלו נתקבלה כתובתה מעיקרא ונסתלקה בקרקע ההוא כששמוהו לה וחזרה ומכרתו לעצמה שוה מנה במאתים נמי תימא אנא ארווחנא כלומר דאמרה אנא במנה קבלתים והריוח לעצמי כאלו מכרתי בשלי ע"כ: