שיטה מקובצת על כתובות צו.

חוץ ממזיגת הכוס וכו'. דגנאי הוא לה לעשות מלאכות אלו אלא לבעלה אבל טוחנת ואופה ועושה להם בצמר. רש"י במ"ק. ובמהדורא בתרא לא פירש כן: אבל מנח תפלין ההוא תלמיד לית לן בה ואע"ג דאמרינן בעלמא הניח תפלין בפני רבו לא יצא לחירות דשמעינן מינה דעבד מניח תפלין אפ"ה לא חיישינן הואיל ואין מנהג עבדים להניח תפלין ל"א מניח תפלין עבד אינו חייב בתפלין דתפלין אתקוש לת"ת כדמפרש בקדושין. רש"י במ"ק: למס מרעהו מתלמידו כלומר מי שמסיר עצמו מרעהו כאדם שאומר לחברו הסר מעלי שאינו רוצה ליקרב אצלו לשמשו חסד דומה כאלו הסיר ממנו חסד. מס לשון השמטה והסרה כמו ולא ימס. ל"א למס מרעהו חסד מה כתיב למעלה האם אין עזרתי בי ותושיה נדחה ממני וכתיב בתרי' למס מרעהו חסד ומשמע הדוחה תושיה ממנו מתלמידו מלשמשו מונע ממנו חסד. רש"י ז"ל במ"ק: שתפסה מטלטלין אפילו לאחר מיתה מה שתפסה תפסה ואע"ג דתנאי כתובה ככתובה ולא מתזנה אלא ממקרקעי דשעבוד כתובתה ותנאה אמקרקעי נינהו אפילו הכי אי תפסה מטלטלי לאחר מיתה לא מפקינן מינה הואיל ואמרינן אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים ומציא למימר אי מזבני יתמי ממקרקעי תו לית לי מזוני ולא מצינא למגבי ממשעבדי הויא תפיסה וכגון שתפסה בסמטא אפילו לאחר מיתה ואע"ג דאמרינן אין תפיסה אלא מחיים הני מילי במידי דמצי טריף ממשעבדי אבל מידי דלא טריף ממשעבדי תפיס אפילו לאחר מיתה. רש"י ז"ל במהדורא קמא. והר"י מטראני ז"ל כתב דהאי תפיסה מחיים היא דאי לאחר מיתה עסקינן היכי אמר מר בר רב אשי דאפילו לכתובה מאי דתפסה תפסה אטו לית ליה הלכה כר' עקיבא מחבירו דלעיל בפרק הכותב אפליגו בהא מלתא ר"ט ור' עקיבא בתפיסה דלאחר מיתה דלר"ט מהניא ולר"ע לא מהניא ואפילו לר"ט נמי לא מהניא אלא כל זמן שלא נכנסו לרשות היורשין אבל כשנכנסו לרשות היורשין תו לא מהניא וקי"ל בכולי תלמודא הלכה כמר בר רב אשי וקי"ל נמי הלכה כר"ע אלא ודאי בתפיסה דמחיים מיירינן ורבא דאמר לכתובה לא מהניא הוי סבר דר"ע אמר בין לאחר מיתה בין מחיים והאי דמשכחינן לקמן מההיא איתתא דתפסה כסא דכספא לכתובתה וכו' דהדר ביה לבתר דשמעה מרב נחמן הדר ביה כדאמרינן לעיל בפרק הכותב אמר להו רבא קאקי חוורי משלחי גלימי דאינשי הכי אמר רב נחמן והוא שתפס מחיים והשתא דתקינו דמטלטלי דיתמי משתעבדי לכתובה בין תפסה בין לא תפסה גובה בין לכתובה בין למזונות ע"כ. והר"ן בפירושו על ההלכות האריך בזה ועיין בתוס' כל המפרשים הסכימו דאפי' תפסה למזוני יותר משיעור כתובה לא מפקינן מינה אבל ריב"א היה אומר שאם תפסה יותר מכדי כתובה מוציאין מידה וכלתו של ר' שבתי שתפסה דסקיא מלאה מעות כתובתה היתה גדולה ולכאורה נראין דבריו שאם אתה אומר שאם תפסה כל הממון שנניח אותו בידה יש לחוש שמא תפסיד הממון וכשתנשא לאחר שיפטרו היתומים מלתת לה מזונות ותתחייב להחזיר להם הממון שלקחה יותר מכתובתה לא יהיה בידה ממה שתפרע ונמצא היתומים מפסידין מה שתפסה יותר מכדי כתובתה אבל כשאינה לוקחת אלא שיעור כתובתה לא חיישינן להכי מפני שאם תפסה הממון יעלה לה בחשבון כתובתה אבל בירושלמי נראה שאפילו תפסה יותר אין מוציאין מידה דהתם אמרינן דלא מצי אמרי לה אחוי לן מאי דתפיסת ואם איתא שאינה יכולה לתפוס יותר מכתובתה היה לנו להכריחה להראות מה שלקחה כדי שנראה אם תפסה יותר ושנוציא מידה ולפי דבריו נצטרך להעמיד הירושלמי בשלא נתברר לנו שתפסה יותר אבל היכא שנתברר שתפסה יותר מוציאין מידה והא דאמרינן דאי תפסה מטלטלין למזונות לא מפקינן מינה ה"מ כשיש שם קרקעות אבל היכא שלא הניח בעלה קרקעות אי תפסה מטלטלין מפקינן מינה דכיון דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה ולא הניח קרקעות נפטרו היתומים מלפרוע הכתובה ומאחר שאינם חייבים לפרוע אינו דין שאם תתפוס מטלטלין של יתומים שלא נוציא מידה. תלמידי רבינו יונה:

ולא היה כח ביד חכמים כו'. ולא היה כח בחכמים בראויות להוציאה מידה בדין משום טעמא דפרישנא. רש"י במ"ק. ויש אומר דמדקתני ולא היה כח ביד חכמים להוציא מידה ולא קתני שמחשבין עמה שמע מינה דלא אמרינן לה אחוי מה בידיך ואינה ראיה ובירושלמי נחלקו בזה ופסק הרמב"ם כמ"ד דאמר לה אחוי כו'. הריטב"א:

ה"ג אמר רבינא כו'. אבל לכתובה דגביא בכל מקום ממשעבדי לא הויא תפיסתה במטלטלי לאחר מיתה כלום. ממקרקעי כלומר משום דכתובתה לא משתעבדא אלא ממקרקעי ואינה נפרעת אלא ממקרקעי מזונות נמי אינה נפרעת אלא ממקרקעי אלא מאי דתפוס תפוס בין לכתובה בין למזונות היכא דליכא קרקעי. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

אלמנה ששהתה שתים או שלש שנים כו'. ופרישנא דעניה או פרוצה אבדה בשתי שנים אבל עשירה או צנועה לא אבדה אלא בשלש שנים ופירשו בירושלמי שאם לותה או שהיתה בידה משכון לא אבדה כתובתה ואומר רבינו בשם הרב רבו ז"ל דדוקא אלמנה לא הפסידה עד שתים ושלש שנים אבל באשת איש כל שלא תבעה מזונותיה איבדה אותם למפרע שדרך הנשים לגלגל עם בעליהם וכל שלא לותה או שלא היה בידה משכון מחלה אותם וכן ראיתי למורי הרב ז"ל שדן אפילו באשה שהלכה לבית אביה מפני מריבה שהיה לה עם בעלה כיון שלא מסרה מודעא בפני עדים שלא מחלה אותם. הריטב"א ז"ל: וז"ל הרא"ה ז"ל דוקא אלמנה אבל אשת איש אפילו מכרה מנכסי מלוג שלה וניזונת מחלה שדרך הנשים לסייע בעליהן ולגלגל עמהם וכן דעת רבינו נר"ו אבל אם לותה נראין דברי' בזו שלא מחלה ואפילו באשת איש. ע"כ ועיין בהר"ן על ההלכות:

לא אמרן אלא למפרע כו'. ומסתברא שדין רפואה כדין מזונות דהא חיוב רפואתה מדין מזונות היא כדכתיבנא בפרק נערה. הריטב"א ז"ל:

בעי ר' יוחנן יתומים אומרים נתננו וכו'. פירש"י ז"ל במ"ק יתומים אומרים נתננו לה מטלילין למזונותיה והיא תובעת מזונות דלשעבר אבל מזונות דלהבא לאו כל כמינייהו דיתמי דמצו אמרי נתננו. נכסי אע"ג דמשעבדי למזונות בחזקת יתמי קיימי ואי בעיא למגבי מזונות מנכסי בני חרי דיתמי עליה להביא ראייה שלא נטלה בחזקת אלמנה דהא משעבדי למזונותיה וגבי כתובה ליכא למימר הכי משום דכל אימת דהוי שטר כתובתה בידה לא מצו אמרי יתמי נתננו. כל זמן שלא נשאת והיא תובעת מזונות עשירה בתוך שלש שנים וענייה בתוך שתים על היתומים להביא ראייה שנתנו לה דנכסי בחזקת אלמנה קיימת. נשאת והיא תובעת מזונות של שתי שנים או שלש או ארבע וכגון דאית לה סהדי דתבעה מינייהו בתוך שלש שנים עליה להביא ראיה דכיון שנשאת נפקי להו נכסי משעבודה דכל ימי מיגר אלמנותיך כתב לה בעל והשתא מיהא ליתנהו נכסי בחזקתה הלכך עליה להביא ראיה אלמא נכסי בחזקת אלמנה קיימי ע"כ. פירוש לפירושו היתומים אומרים שהקדימו לה מטלטלין למזונות שנה זו שעברה והיא תובעת אותם אבל אין לפרש שאחר שעבר השנה הם אומרים פרענו לה המזונות והיא אומרת לא נפרעתי דא"כ הוה ליה לר' יוחנן למנקט יתומים אומרים פרענו והיא אומרת לא נפרעתי אלא ודאי דאינהו טעני דהקדימו לה מטלטלין למזונות ואיהי טענה דלא יהבו לה מידי ותובעת מזונות שעברו ולהכי מוכחא מילתא טפי דשתקה עד השתא דיתמי קושטא קאמרי אבל אי יתמי לא טענו אלא דפרעו לה המזונות של שנה או שנתים אחר שעברו להם ונתחייבו בדמי מזונות שנה או שנתים אין כאן הוכחה כלל ליתמי טפי דע"כ עד השתא שתקה ולא נפרעה ממזונותיה שעברו אלא מיום או יומיים אף לדברי היתומים אלא ודאי דאינהו טעני דהקדימו לה מזונותיה ואיהי טענה דאכתי לא נפרעת ואם תאמר אכתי ריע טענתייהו דיתמי דמה להם להקדים מזונות לשנה או שנתים היה להם לזונה דבר יום ביומו או לשלשים יום לכל היותר ומה להם להקדים ויש לומר דאיברא אלו היו נותנין לה מעות לא היו מקדימין כל כך אבל לפי שנתנו לה מטלטלין והיא מוכרת אותם למזונותיה לכך הקדימו לה כדי שתמכרם על יד על יד ולא יזדלזלו שאלו היו נותנים לה אותם שהגיע זמן החיוב של מזונות שנה או שנתים היתה מוכרת אותם מיד והיו מזדלזלים המטלטלים ולכך כתב הר"ב ז"ל נתנו לה מטלטלין למזונותיה וכו' כנ"ל. ובמהדורא בתרא לא פירש כן שכתב וז"ל נתננו. דמי מזונות לשנה זו הבאה. ע"כ. ולכך חזר בו הרב ז"ל ממאי דפריש במהדורא קמא משום דקשיא ליה כיון דס"ס קא טעני אמזונות שעברו דהיתומים טוענים שכבר נתנו לה דמי מזונות שעברו והיא תובעת מהם דמי מזונות שעברו הו"ל כב"ח דעלמא ומאי שנא ממלוה על פה דלא חשבינן לנכסים בחזקת ב"ח ומהימני יתמי למימר פרעתי לכך פירש ז"ל דמיירי במזונות דלהבא ולכך שניא מב"ח דעלמא דלאו כל כמינייהו למימר דהקדימו ונתנו דמי מזונות של שנה הבאה למפטר ממזונות דלהבא ומשום הכי לא בעי ר' יוחנן אלא ביתומים ואלמנה ולא בב"ח כלל בשום גוונא. והתוספות ז"ל פירשו כמו שפירש הרב במהדורא קמא דקשה להו על מה שפירש במהדורא בתרא דמאי בעי ר' יוחנן דהא ר' יוחנן גופיה אית ליה בפ"ק דב"מ הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ומזונות תנאי ב"ד נינהו ותירץ הר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות דמשום דמזונות עשוים לפרוע בכל יום קא מיבעיא ליה והאי תירוצא סליק לפום פירושיה דפריש דבמזונות שעברו מיירי וכדפירש רש"י במהדורא קמא והתוספות ואפילו הכי הוה קשיא ליה דמאי קא מיבעיא ליה דהא איהו ס"ל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום שאינו נאמן לומר פרעתי ומזונות תנאי ב"ד הוא ולפום קושיא תריץ אבל מאן דפריש דבמזונות דלהבא מיירי הא ודאי דקשיא טובא דר' יוחנן גופיה ס"ל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ואינהו קבעו למפטר נפשייהו מחיובא דב"ד דרמו עלייהו אבל אי מיירי במזונות דלשעבר לא קשיא ולא מידי ואין אנו צריכין לתירוצו של הר"ן דמ"ה מבעיא ליה לר' יוחנן אי מהימני יתמי משום דמוכחי מלתא דיתמי קושטא קאמרי משום דשתקה עד השתא וכדכתיבנא וכן כתבו התוספות אבל אי איירי במזונות דלהבא קשיא טובא דודאי על היתומים להביא ראיה דהא ר' יוחנן גופיה הוא דאמר בפ"ק דב"מ הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ויש לתרץ דדוקא בכתובה הוא דאמרי הכי משום דאי מהימנת להו במאי דקאמרי נפרעה כתובה מיעקרא תקנתא לגמרי אבל במזונות אי יהבת לה מזוני דהאי שתא משום מהימנותיה לשתא אחרי תהוי ניזונת בתקנתא דרבנן ולא מיעקרא תקנתא דרבנן ומיהו אכתי קשה דבכל שעה יאמרו פרעתי ואדרבה אפילו למאן דלית ליה דר' יוחנן הכא מודה דלא מהימני לומר פרעתי דאי מהימנא מה הועילו חכמים בתקנתן וכמו שכתבו התוספות ואפשר דתקנת מזונות לא אלימא כולי האי ומיבעיא בעי לה ר' יוחנן דכיון דלבתר דעברו ונתחייבו בהם מהימני לומר פרעתי משום דמזונות עשוים לפרוע בכל יום וכדתריץ הר"ן ז"ל אי נמי דהוה ליה כשאר ב"ח דעלמא דמהימני יתמי למימר פרעתי לכך בעי ר' יוחנן אי מהימנא נמי למימר נתננו דמי מזונות לשנה הבאה כנ"ל ולשיטת מ"ב ניחא דנקט ר"י טענת היתומים דהיינו הנתבעים ברישא אע"ג דהוה ליה למנקט טענת התובע ברישא וכדאמר בכולי תלמודא מנה לי בידך כו' אלא משום דמיירי בלהבא ואין האלמנה תובעת דאכתי לא מטא זמן חיובתא אלא משום דהיתומים טוענים דנתננו כבר לכך משיבה להם האלמנה לא נטלתי אבל אי מיירי בלשעבר הו"ל למנקט הכי אלמנה תובעת מזונות ויתומים אומרים נתננו ויש לתרץ דמשום דאלימא טענתייהו דיתמי ומוכחא מלתא דקושטא קאמרי וכמ"ש התוספות להכי נקט טענתייהו ברישא כנ"ל. עוד הקשו בתוספות לפי שיטתם כי היכי דאמרינן נכסי בחזקת אלמנה קיימי על המזונות שעברו דהויא לה כבעלת חוב הכי נמי מאי טעמא לא חשבינן נכסי בחזקת הבע"ח ואמאי מהימני יתמי למימר פרענו. ולשיטת רש"י במהדורא בתרא ניחא דמשום הכי אמרינן בחזקת אלמנה קיימי משום דנשתעבדו בתנאי ב"ד ולאו כל כמינייהו דיתמי דמצי אמרי נתננו וכדכתיבנא לעיל אבל לשיטת התוספות אין כאן תנאי ב"ד ולא רמי עלייהו אלא חיובא דממון כשאר ב"ח דעלמא דבמזונות דלמפרע מיירי ואין כאן אלא חיוב ממון ותירצו בתוספות דשאני מזונות משום דעדיף כחה דמוכרת שלא בב"ד להכי חשבינן לנכסי בחזקת האלמנה. והקשו עוד לרב ושמואל נהי דלית להו הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום מכל מקום כשאבדה כתובתה לא יהיו נאמנים יתומים לומר פרענו דכיון דמוכרת שלא בב"ד נכסים בחזקתה קיימי כי הכא. וכי תימא אע"ג דנכסים בחזקתה מוכחא מלתא דכתובה מחמת פריעה מקרעת ואמטו להכי נאמנין לומר פרענו ושמא י"ל אי איכא עדים אה"נ ודוחק דאם כן אמאי בעי ר' יוחנן באלמנה ויתומים בבע"ח ויתומים נמי הוה מצי למבעי ותירצו בתוספות עוד דיש לחלק דשאני כתובה מיד כשנפרעת נסתלקה והוי מיד כשנשאת ומשום הכי מהימני אבל מזונות אף לפי דבריהם שנתנו לה לעולם יש לה מזונות עד שתתבע כתובתה הלכך הוי נכסי בחזקתה טפי למזוני מלכתובה. והקשו בתוספות דאמרינן בפרק המקבל יתומים אומרים אנו השבחנו וב"ח אומר אביכם השביח וכו' ומסיק ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא ועל היתומים להביא ראיה ואמאי מבעיא ליה לר' יוחנן לענין מזונות אי נכסי בחזקת יתמי קיימי ובב"ח פשיטא לן דבחזקת יתמי קיימי ונאמנין לומר פרענו וכן לענין כתו' וכדכתיבנא ותירצו בתוספות דהתם מיירי בשעשאה אפותיקי הלכך כמאן דגביא דמיא וכן מוכח התם. והר"י מטראני תירץ דבתר דפשיט ליה ממתניתא דלוי סברה והדר איהו למימר התם נכסי בחזקת בעל חוב קיימי ולא בחזקת יתמי ועוד תירץ ז"ל דאע"ג דהתם פשיטא ליה הכא מבעיא ליה משום דטעמא דהתם כדמפרש ארעא כיון דלגוביינא קיימי כמאן דגביא דמיא והלכך כולה ארעא קיימא בחזקת ב"ח אבל הכא דלא בעיא אלא מזוני לא קיימי כולהו נכסי בחזקת האלמנה שהמזונות אינן אלא דבר יום ביומו וכלהו נכסי בחזקת יתמי קיימי ואין כח באלמנה להוציאה מידם בעבור מזונותיה כמו שיש כח לב"ח להוציא כל השדה מיד היתומים אלא היתומים הם מחזיקים הנכסים והולכין ומפרנסין אותה דבר יום ביומו משום הכי הוה מסתפק הכא למבעי אם יש כח וחזקה לאלמנה עליהן כנגד מזונותיה ע"כ. ולענין פירוש שמועתנו גם הר"י מטראני פירש כפירוש התוספות דלשעבר טוענין ולא להבא מדתני לוי נשאת עליה להביא ראיה דע"כ היינו לשעבר דמשנשאת שוב אין לה מזונות. וגם תלמידי רבינו יונה פירשו כן דבמזונות דלמפרע קא מבעיא ליה והאי דלוי פירשו הכין נשאת עליה להביא ראיה כלומר אם נשאת בתוך שתים או שלש שנים עליה להביא ראיה או תביא ראיה ותטול או ישבעו היתומים ותפסיד דכיון שנשאת ולא שקלא מזוני הוו להו זוזי גבי יתומים כמלוה על פה דמהימני לומר פרענו אבל כל זמן שלא נשאת על היתומי' להביא ראיה ואפילו שתים או שלש שנים שלא תבעה מזונות ע"כ. וכן כתב הריטב"א דלהבא כ"ע לא פליגי דעל היתומים להביא ראיה דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וכ"ש לגבי מזונות שאם אי אתה אומר כן מה הועילו חכמים בתקנתם הא לעולם יאמרו פרענו ובזמן חכמי המשנה לא נתקנה עדיין שבועת היסת אלא הכא כשאמרו נתננו לשעבר והיא אומרת לא נטלתי והשתא אתי שפיר כפשטה הא דתני לוי אלמנה כל זמן שלא נשאת על היתומים להביא ראיה נשאת עליה להביא ראיה וע"כ סיפא דנשאת לענין מזונות דלשעבר היא וה"ה לרישא דמיירי בהכי והלכתא כדתני לוי וכל זמן שלא נשאת וכו' ואם לא הביאו ראיה כתב הרמב"ם שנשבעה כעין של תורה דהא נשבע ונוטל היא. ומורי הרב בשם רבינו רבו ז"ל אומר דכיון שהנכסים בחזקת אלמנה עומדים הרי הוא כאלו יש בידה משכון ונשבעה ונפטרה חשיבה ואין עליה אלא שבועת היסת וכן כתב הרב בעל העטור ז"ל אבל הרמב"ם לטעמיה שכתב שאפילו במי שיש בידו משכון חשוב נשבע ונוטל כמ"ש בספרו וכ"כ ר' אלפסי ז"ל וכבר פירשנוה במסכת שבועות בס"ד: