שיטה מקובצת על כתובות צה:

וז"ל הריטב"א ז"ל והא מעשים בכל יום מההוא כו' כלומר מאי קא מספקא לן בהא דהא מעשים בכל יום ודיינין הכי ואלמא פשיטא מלתא דאשתדוף בני חרי גבי ממשעבדי ע"כ:

דההוא גברא דמשכן פרדסא כו'. פירש רש"י ז"ל בשעבודא דסורא בדמשלם עשר שנין הדרא ארעא בלא כסף ויפה כיון ז"ל דדוקא בהא הוא דכי קש בתוך זמן המשכונא יש לו למלוה לגבות הנשאר מחובו לפי חשבון השנים משאר נכסי הלוה דהא מאי דאשתאר אחריות מלוה גמורה היא אבל במשכונא דנכייתא דקש תוך זמן המשכונא אין לו לגבות אחריות הפירות ההם כיון דהקרן שלו קיים שלא התירו משכונא בנכייתא אלא מטעם דאי לא עבדא לית ליה פירי ואם לא יאכל לא יגבה ולא עוד אלא שאין לו לגבות כל חובו עד סוף הזמן שקבע ואע"ג דלא אכיל פירי דכיון דפרדסא עביד דקש אדעתא דהכי קבלה במשכונא ודוקא בהא אבל אם טרפוה ממנו גובה כל חובו לאלתר דהא לא אוזיף לזמן ההוא אלא אדעתא דליכול פירי ואם יאמר המלוה שיתן לו בכל שנה כדי הפירות ההם במשכונא אחרת בנכייתא יכול זה לומר דאיהו אדעתא דמשכנתא דידיה נחת. הריטב"א ז"ל: וז"ל רש"י במ"ק לעשר שנין וכתב ליה במשלם שניא אלין תפוק ארעא דא בלא כסף דלפירות לחוד מכרה לו. פרדסא סתם דתלמודא היינו כרם. וקש נזדקן הכרם שיבש ולא עשה פירות. טירפא למטרף לקוחות שלאחריו שהרי באחריות מכרה לו לעשר שנים והיכא דקש אין לך אשתדוף בני חרי גדול מזה וקא חזינן דקא טריף ממשעבדי כגון לוקח שלקח שום קרקע מלוה זה לבתר דמשכן פרדסא אפסיד אנפשיה מידע ידיע דפרדסא עביד דקש והדר ודאי מלוה טריף מיניה ע"כ: וכתבו ליה טירפא ואע"ג דמשכנתא מוחזקת היא באתרא דלא מסלקי מ"מ לא הויא כאפותיקי מפורש דלא יהא לך פרעון אלא מזה אלא כאפותיקי סתם שאם שטפה נהר גובה מנכסים משועבדים. תלמיד הרשב"א ז"ל:

אמר אביי נכסי לך וכו'. האומר לאשה פנוייה נכסי לך ואחריך לפ' בעל לוקח הוי באותן נכסים דבעל בנכסי אשתו לוקח הוי ודמי כאלו מכרה אותן לו ואם מתה היא בחיי בעל אין (לאחריך) לאותו פ' שאמר נותן מתנה שיהיו הנכסים אחריה אין לו כלום במקום בעל דקי"ל כרשב"ג דאמר ירד הראשון ומכר אין לשני אלא מה ששייר ראשון דאחריך משמע אי איתנהו לנכסי אחריך לפ' ואי ליתנהו אחריך לית ליה מידי. השני מוציא מיד הלקוחות דדוקא נותן מתנה אחריך דלא ניחא ליה דמזבין להו ראשון אלא ליהוו לדידיה כי היכי דליהוו אחריו לפ'. רש"י ז"ל במ"ק: מי קאמר תנשא נשאת קאמר ק"ל דקארי ליה מאי קארי ליה ונ"ל דאיהו סבר דכיון דהא מלתא דהערמה הוא ואיתתא לנשואין קיימא לא הוה לן לאחוכי בה כולי האי ואפילו בלשון דיעבד והשתא מפרקינן דכיון דקתני ונשאת לא חיישינן לקלקולא ויגדיל תורה ויאדיר ועוד י"ל דקארי לה סבר דכי קתני ונשאת משמע אפילו לכתחלה כדתנן בתולה נשאת ומתרצינן דעמדה ונשאה לשון דיעבד הוא והראשון יותר נכון הוא הריטב"א ז"ל. ולי נראה מדלא פסיק אביי הלכתא כרשב"ג בלחוד והוה ליה להעלים הענין דבעל לוקח הוי דמידע ידיע דברוב המקומות עשאוהו רבנן כלוקח ומדעביד מימרא באנפי נפשה בהאי דבעל אלמא לאורויי לכ"ע קאמר אביי הכי והויא ליה כמשיא עצה במימריה ולהכי קשיא ליה תלמודא דמדקבע אביי הך מימרא ללמד ולהשיא עצה אמרה ותקשי ממאי דאמר איהו גופיה דמקרי רשע ערום ומשני אדרבה להורות דדוקא בדיעבד וכדקאמר נשאת הוא דקאמר כן כנ"ל:

ואמר אביי נכסי לך כו'. וכדמפרש לה בסמוך כשהיתה תחת בעלה אמר לה אדם אחד נכסי לך וכו' הבעל מוציא מיד לקוחות דאשה דמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות והני נמי נכסי מלוג נינהו ובעל הוי לוקח הראשון ואחריך מיד הבעל דכיון דכשהיא נשואה אמר לה אחריך לפלוני איכא למימר משום דקפיד אבעל אמר לה הכי דשפיר הוה ידע דכל מאי דאית לה הוי דבעל לפיכך אמר לה אחריך לפ' לאפוקי בעל הוי דהכי קאמר לה אחריך ליקני בעל לא ליקני ואהכי מוציא אחריך מיד הבעל ולוקח חוזר וטורף מיד אחריך דהא אין לשני אלא מה ששייר ראשון ומוקמי' להו לכלהו נכסי בידא דלוקח דאין חוזרין חלילה לטרוף. רש"י במ"ק. הקשו בתוספות כיון דס"ס מקומינן לה בידא דלוקח אפוכי מטרתא ואטרוחי בי דינא זמני טובא ל"ל נשבקינהו מעיקרא בידיה דלוקח. ויש שתירצו דהא נפקא מינה כי כשיוציא הבעל מיד הלוקח אם יעשו פשרה בינו ובין אחריך יפסיד הלוקח וישאר ברשות הבעל והקשו על זה דא"כ אמאי מוקמינן להו בסוף ביד הלוקח משום דאית לה פסידא ומה הועילו בתקנתן כיון שיכולין הבעל ואחריך להתפשר ולהפסיד הלוקח ואולי אם לא נתפשרו עדין יתפשרו עוד בפעם שני. ור"ש ז"ל משנץ פירש דהא דאמרינן הבעל מוציא וכו' לאו דוקא אלא דכיון שיכול להוציא מן הדין לא מפכינן מטרתא ומוקמינן להו מעיקרא בידא דלוקח וכן ההיא דאמרינן לעיל אי פקח הוא מגבי להו ארעא והדר גבו לה מינייהו וכדפריש התם. הריטב"א ז"ל: התם במתני' אית להו פסידא לכלהו לב"ח וללוקח אבל בעל ואחריך לית להו פסידא דהא ליתיה חוב לגבייהו ולוקח לחוד הוא דאית ליה פסידא ואהכי מוקמינן להו בידיה. מדאמר אביי הכי אחריך מוציא מיד בעל כשהיא פנויה אמר לה וליכא למימר משום דקפיד אבעל אמר לה אחריך לפ' אלא הכי אמר לה שאם לא תמכור ולא תנשא לבעל להוי לפ' אבל אם תמכור ותנשא ותמות בחיי בעל אין שם אחריך ואין לשני כלום. רש"י במ"ק: תנא וכן ב"ח ושני לקוחות והיה אחד נושה בחבירו מנה והוה ליה ללוה תרי קטיני דארעא ומכרן לשנים זו בחמשין וזו בחמשין וכתב ב"ח ללוקח שני דין ודברים אין לי עמך טורף ב"ח מלוקח הראשון ואינו יכול לומר לו הנחתי לך מקום לגבות הימנו שהדין אין בשתיהן אלא שיעור חובו ולוקח ראשון מלוקח שני וב"ח מלוקח ראשון ולוקח שני חוזר וגובה מב"ח שהרי כתב לו דין ודברים אין לי עמך ולוקח ראשון מן השני וחוזרין חלילה עד שיעשו פשרה ביניהם א"נ כגון שמכר לאחד שדה אחת ולא חתם לו ב"ח וחזר מוכר ומכרה לאותה שדה עצמה לאדם אחר וחתם לו ב"ח טורף מלוקח ראשון ולוקח שני מב"ח ולוקח ראשון מלוקח שני כדלעיל וכן הכי נמי אשה בעלת חוב ומילתא יתירא היא דפשיטא לן דדינא דאשה בחובה כדין איש בחובו. רש"י במהדורא קמא:

וז"ל הרא"ה ז"ל וכן ב"ח ושני לקוחות וכו'. וכגון שהלקוחות מאוחרין וב"ח מוקדם וחובו כנגד שניהם וכתב ב"ח ללוקח מאוחר דין ודברים אין לי עמך וחוזר על לוקח ראשון ולוקח ראשון מיד השני וב"ח מיד הראשון ולוקח שני מיד ב"ח ולוקח ראשון מידו וחוזרין חלילה וקשיא ליה לראב"ד ז"ל א"כ תפשוט מינה ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה ואיכא למימר כגון דהויא ליה אפותיקי דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזו ע"כ. וכבר כתיבנא לעיל לשון הרמב"ן ז"ל בזה בס"ד. ובתוספות הקשו אמאי אצטריך למתני כל הני גווני ותירצו דצריכי דאי מקמייתא הוה אמינא הראשונה מוציאה מידי השנייה דאין לשנייה כל כך פסידא כמו הלוקח שקנה שדה לצרכו ואתה בא להוציאה ממנו והוא יחזר אחר מעותיו דשנייה זו אינה מחזרת אלא לגבות כתובתה ואם לא תגבה משדה זו תוכל לגבות מבעלה והרי כתיבנא לעיל בשם הריטב"א ז"ל דלאו דוקא אשתדוף בני חרי אלא ה"ה כל שיש עכוב שאינו יכול לגבות מהם הילכך אם טרפה שדה זו משום איזה עכוב שלא היתה יכולה לגבות אם באה הראשונה והוציאה מתחת ידה אין כל כך פסידא שהרי תוכל לגבות מבעלה ולכך שעבודא של ראשונה הוא קודם ובדין תפסה דאין כאן אלא דין קדימה ואין לשניה הפסד כל כך דסוף סוף אפשר שתגבה מבעלה ממקום אחר ותתקיים רצונה שבקשה לגבות משדה זו אבל ב"ח מלוקח ברי היזקא שהרי קנה שדה לצרכו ובעל חוב זה מוציאה ממנו ואע"ג דשוב יגבה הדמים שנתן בעבור השדה מכל מקום השדה שרצה לקנות לא יחזור אליו והרי הפסיד קניית שדה ואע"ג דהשדה אשר קנה ראשונה מכל מקום יוצאה מתחת ידו והשדה אשר אנו דנין עליו אינו אותו שדה שקנה מכל מקום הרי נכנס שדה אחר תחתיו ובמקום הראשון הוא וכשאתה אומר דב"ח גובה מלוקח ראשון אע"ג דחוזר וגובה מעותיו מהמוכר מכל מקום הוא מפסיד מליקח השדה אשר בקש לקנות ושמא לא ימצא שדה לקנות ולפיכך הוה אמינא כיון דאיכא פסידא טובא בכה"ג לא יגבה ב"ח מלוקח דהא כתב ללוקח שני דין ודברים אין לי עמך והרי אתה מגלגל עליו דין ודברים שהרי חוזר וגובה מלוקח ראשון השדה אשר כתב דין ודברים אין לי עליו. כך נראה כוונת התוספות ודוק ותמצא כן בלשונם ז"ל. ועוד יש לחלק דאין לשנייה כל כך פסידא דעד שהיתה השדה ביד בעלה היה הדין נותן שתטרוף הראשונה ולא השנייה דשעבודא של ראשונה קודם ואע"ג דנשתנית דינה של שכתבה ללוקח דין ודברים אין לי וכו' מכל מקום השתא דחוזרת חלילה חוזרת למה שהיתה דינה כשהיתה ביד בעלה והרי אינה מפסדה השניה מעיקר דינה מה שאין כן בבעל חוב מלוקח שהרי אתה מפסידו הדמים שנתן כנ"ל: סליק פרק עשירי

מתני' אלמנה ניזונת וכו'. יש אומרים דלא גרסינן ומעשה ידיה בוי"ו דא"כ על כרחין ניזונת תנן דאי הניזונת תנן הוה לן למתני מעשה ידיה בלא וי"ו ואין צורך למחוק גרסת הספרים דהא ודאי בכלל בעיין הוא אי הנזונת מנכסי יתומים מעשה ידיה שלהן תנן או נזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהן תנן וכיון דפסקו לן בנוסחי דניזונת תנן כאנשי גליל גרסינן נמי ומעשה ידיה. הריטב"א ז"ל: ואין חייבין בקבורתה אם היא אשת אב ולא אמן של יתומים דהא תקון רבנן קבורתה תחת כתובתה והני כיון דלא ירתי לה אלא יורשיה שיש לה מבעל אחר אי נמי יש לה בנים מזה הבעל שהן יורשי כתובתה מנכסי מלוג שלה הן חייבין בקבורתה ולא יורשי האשה הראשונה שמתה בחיי בעלה. רבינו יהונתן הכהן ז"ל: איכא דקשיא ליה הא למה לי למתנייה דהא פשיטא שלא תקנו קבורתה אלא תחת כתובתה וכיון דיורשיה יורשין כתובתה הן קוברין אותה ויש מתרצים שהיא גופה קמ"ל הכא דקבורתה תחת כתובתה דאכתי לא קתני לה בשום דוכתא במתני' ולא נהירא דבפ' נערה כדקתני תנאי כתובה הו"ל למתניי' גבי בעל גופיה כדאתניא בברייתא. ור"י תירץ דהא קמ"ל דאפילו היכא דלית להו כתובתה ליורשיה כגון שלא הניח קרקעות אין היתומים חייבין בקבורתה וצ"ע אם הניח הבעל נכסים אלא שמתה קודם שתשבע אם חייבין היתומים בקבורתה אם לאו רבינו ז"ל. הריטב"א. וכן תירץ הרא"ש ז"ל וז"ל דאצטריך לאשמועינן אפילו היכא דלא שקלא כתובתה כגון דליכא אלא מטלטלי אינן חייבין בקבורתה אע"ג דהשתא הוו כיורשי כתובתה ומתני' מילי מילי קתני רישא ומציעתא וסיפא ע"כ: וז"ל רש"י במהדורא קמא ואין חייבין בקבורתה אלא נוטלת כתובתה וקוברת את עצמה ואם היתה שומרת יבם (היא) יורשיה כתובתה כלומר היורשין כתובתה דהיינו אחים של בעל חייבין בקבורתה ע"כ. ותלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו וז"ל יורשיה יורשי כתובתה חייבין בקבורתה אם אלו היתומים אינם בניה אלא בנים שהיו לבעלה מאשה אחרת שבניה או אחיה היו יורשין כתובתה הם חייבין בקבורתה ע"כ. וכתב תלמיד הרשב"א ז"ל יורשי כתובתה חייבין בקבורתה לאו למימרא כשיורשין כתובה חייבין בקבורה הא לאו הכי לא דא"כ לקתה מדת הדין בכך אלא לומר יורשיה הראויין לירש כתובתה הם חייבין לקוברה ואע"פ שאין לה כתובה דכותה לגבי פירות שתקנו תחת פרקונה ומזונות תחת מעשה ידיה לאו למימרא דאינו חייב לפדותה אלא א"כ יש לה נכסי מלוג אלא לומר באותו זכות שיש לו בנכסים שאם היו לה היה אוכל פירות חייב לפדותה ואע"פ שאין לו עכשו וכן במעשה ידיה נמי כולהו נשי נמי לא מספקי מעשה ידיהן למזונות אלא שלא חלקו בתקנתן ובין מספקין ובין אינן מספקין חייבין במזונותיה ע"כ:

גמ' איבעיא להו הנזונית תנן וכאנשי יהודה או נזונית תנן וכאנשי גליל פרש"י ז"ל דמבעיא לן אי סתם לן תנא כאנשי גליל או כאנשי יהודה ואמרינן ת"ש דאמר ר' זירא אמר שמואל מציאת אלמנה לעצמה אי אמרת בשלמא הנזונת תנן שפיר ופירש רש"י ז"ל דה"ק אא"ב הניזונת וכאנשי יהודה שפיר דמוקמינן לה להא דשמואל בשאינה ניזונית שלא רצו היורשין לזונה אלא אי אמרת נזונת תנן שע"כ חייבין לזונה אמאי מציאתה שלה והקשו בתוספות על פירוש זה כמה קושיות חדא דמאי קא מבעיא לן דהא כבר סתם לן תנא בפרק נערה כאנשי גליל וא"כ מסתמא לית לן למימר דהדר ביה הכא ועוד דשמואל גופיה פסק הלכה כאנשי גליל בשלהי פרק נערה וא"כ היכי ס"ד הכא לומר דלדידיה הנזונת תנן וכאנשי יהודה ועוד הא דאמרת דאי (אמרת) הנזונת תנן מוקמינן לה בשאינה נזונית א"כ דבשאינה נזונית מיירי מאי קמ"ל שמואל דמציאתה לעצמה פשיטא ועוד דא"כ כי אמרת נזונית תנן וכאנשי גליל מצינן לאוקמי נמי בשאינה נזונת וכגון שתבעה כתובתה בב"ד או שמכרה כתובתה שאין לה מזונות לכך פירש ז"ל דכולה בעיין דהכא היינו משום הא דקתני מעשה ידיה שלהן אי תנא לה אליבא דאנשי גליל דוקא אבל לאנשי יהודה מעשה ידיה לעצמה או הנזונת תנן ואשמועינן דאפילו במקום שנהגו כאנשי יהודה מעשה ידיה שלהן ואתינן למפשטה מדשמואל דאמר מציאת אלמנה לעצמה אא"ב הנזונת תנן שפיר כלומר אא"ב דבמתניתין הנזונת תנן וכאנשי יהודה ומשום דכיון דבידם לסלוקה ממזונות אתיא שפיר הא דשמואל דמוקמינן לה נמי לאנשי יהודה ובמקום שנהגו כמותן ואמתני' אמרה ואשמועינן דאע"ג דמעשה ידיה ליורשיה מציאתה לעצמה אלא אי אמרת הזונת תנן וכאנשי גליל דוקא אבל לאנשי יהודה מעשה ידיה לעצמה א"כ כי אמר שמואל מציאתה לעצמה לא אמרה לאנשי יהודה דהא לדידהו אפילו מעשה ידיה לעצמה וכ"ש מציאתה וע"כ לאנשי גליל אמרה והא אמאי דכיון דע"כ נזונת כל זמן שתרצה הרי היורשין בענין זה כבעל מה בעל מציאתה לבעל אף זו מציאתה ליורשין ומהדרינן לעולם לאנשי גליל כו'. וכן הלכה. הריטב"א ז"ל:

וז"ל הרא"ש ז"ל נזונת תנן וכו'. לא מיבעיא ליה היכי תנן במתניתין לענין פסק הלכה דהא פליגי בה רב ושמואל לעיל בפרק נערה ואפילו אי הוי מחלוקת ואח"כ סתם אפשר דהלכתא כחד מהנך אמוראי דלעיל ועוד היכי פשיט בתר הכי משמואל הא שמואל פסיק לעיל כאנשי גליל ומאי ראיה מייתי מיניה ועוד היכי בעי למפשט משמואל דהנזונת תנן וכאנשי יהודה הא איהו גופיה איפכא קאמר ונראה דלענין דינא קא בעי ניזונת תנן וכאנשי גליל שהיא נזונית ע"כ של יתומים הלכך מעשה ידיה שלהן אבל אנשי יהודה שנזונת מדעתם ויכולים לסלקה אין מעשה ידיה שלהן או הנזונת תנן וכאנשי יהודה דאפילו לאנשי יהודה כל זמן שנזונת מיהא מעשה ידיה שלהן. תא שמע דאמר ר' זירא אמר שמואל פירש רש"י ז"ל אי אמרת בשלמא הניזונת תנן איכא לאוקמי ההיא דשמואל בשאינה נזונת וקשה דאי בשאינה נזונת פשיטא דמציאתה לעצמה ועוד לימא מעשה ידיה לעצמה וכ"ש מציאתה דהויא כהעדפה שע"י הדחק כדאיתא לעיל בריש מציאת האשה ועוד כי היכי דאי תנן הנזונת מוקמת למלתיה דשמואל בשאינה נזונת כגון שפרעו לה היורשין כתובתה הכי נמי אי תניא נזונת וכאנשי גליל מצינא לאוקמי מלתיה דשמואל כגון שתבעה כתובתה בב"ד או שמכרה דאינה נזונת ואז מציאתה לעצמה ואפילו לאנשי גליל הלכך נ"ל דשמואל אמתני' קאי וקאמר אע"ג דמעשה ידיה שלהן מציאתה לעצמה וקא פשיט תלמודא אא"ב הנזונת תנן וכאנשי יהודה היינו דמיצאתה לעצמה אפילו בשעה שהיא נזונת דהואיל ויכולין לסלקה לא הוו כבעל ודוקא מעשה ידיה שהן תחת מזונות תקנו ליתומים ושמואל לפרושי מתני' אתי ואיהו סבר כאנשי גליל דאפילו מציאתה ליורשיה אא"א נזונת תנן וכאנשי גליל ליהוו כבעל ומשני לעולם נזונת תנן אפ"ה מציאתה לעצמה ע"כ. והרמב"ן כתב וז"ל אי אמרת בשלמא הנזונת תנן קשיא לי והא אמר שמואל הלכה כאנשי גליל ואי הכי למאי דקס"ד השתא קשיא דשמואל אדשמואל ואפשר דהיינו פשטה דכיון דסתם לן תנא כאנשי יהודה הדר ביה שמואל מההיא או דר' זירא פליגא אי נמי אא"ב מתני' כאנשי יהודה אע"ג דשמואל כאנשי גליל קאמר לא שנו אלא מעשה ידיה אבל מציאתה לעצמה נפקא מינה למקום שנהגו אלא אי אמרת מתני' כגליל והלכה כגליל שמואל היכא קאי לא לענין הלכה ולא למאי דקתני מתני' איירי. זה נ"ל ומחוור יותר ע"כ: והרא"ה כתב וז"ל אי אמרת בשלמא הנזונת תנן שפיר. קשיא לן והכי נמי מי ניחא והא שמואל הוא דאמר הלכה כאנשי גליל איכא למימר דבשלמא אי אמרת דהנזונת תנן שמואל אמתני' קאי אלא אי אמרת נזונת תנן שמואל דאמר כמאן לא כהלכתא ולא אמתני' ע"כ: וז"ל תלמיד הרשב"א ז"ל איבעיא להו נזונת תנן כלומר וסתם לן כאנשי גליל ולומר דנוקי לדידהו הוא דמעשה ידיה שלהן משום דהוו כבעל דלא סגיא דלא יהבו לה הא לאנשי יהודה מעשה ידיה שלה דלאו כבעל נינהו או דלמא הניזונת תנן וסתמא דמתני' כאנשי יהודה דלדידהו מעשה ידיה שלהן וכ"ש לאנשי גליל ואתינן למפשטה מדשמואל דאמר מציאת אלמנה לעצמה ואיכא למידק דהא שמואל פסק הלכה כאנשי גליל ויש לומר דקס"ד דר' זירא פליג ואמר דלא אמרה שמואל לההיא דפרק נערה מעולם אי נמי איכא למימר לאו לענין דינא קא בעי לה אלא לגירסא דמתניתין היכי מתנייא אי כאנשי גליל או כאנשי יהודה ואתינן למפשטה מדשמואל ומשום דקס"ד דאמתני' אמרה ולומר תנא דמתניתין לא איירי אלא במעשה ידיה ובא שמואל ופירשה דדוקא מעשה ידיה שלהן אבל מציאתה לעצמה אלמא הנזונת תנן דאי לאו הכי מאי שני ליה בין מציאתה למעשה ידיה ושמואל דטרח לפרושי אליבא דאנשי יהודה אע"ג דלא ס"ל הכי נפקא מינה למקום שנהגו ע"כ:

וז"ל רש"י במ"ק אנשי גליל היו כותבין ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך דמשמע כל זמן שאין דעתה להנשא יש לה מזונות על כרחין של יתומים ואנשי יהודה היו כותבין עד שירשו היורשין לפיכך וכו'. בפרק נערה. שפיר מש"ה מציאת אלמנה לעצמה דכיון דאין לה מזונות אלא על דעת יורשין לא יתכן לומר שתהא מציאתה שלהן דאי הוה מציאתה מנה או מאתים היום שקלי מציאתה ולמחר אמרי לה טלי כתובתיך וצאי ושוב אין לה מזונות תהוי אלמנה לגבי יתומים כי היכי דהויא לגבי בעלה מה בעלה מציאתה שלו אף יתומים מציאתה שלהם ע"כ. ובמהדורא בתרא לא פירש כן ודחו פירושו התוספות בשתי ידים וכדכתבינן לעיל ונראה לי פי' לפירושו אי אמרת בשלמא הנזונת תנן וסתם לן תנא כאנשי יהודה שפיר איכא לאוקמי להא דשמואל בשאינה נזונת פירוש דהכא שמואל קאי עלה דמתני' אע"ג דאיהו פסק כאנשי גליל ובעי לאשמועינן דמציאתה נמי לעצמה בשאינה נזונת דלא תימא בשלמא מעשה ידיה הוא לעצמה כשאינה נזונת משום דמעשה ידיה תחת מזונות אבל מציאתה דלא הותקנה תחת מזונות אימא אע"ג דאינה נזונת תהוי לדידהו עד שתנשא דכך תקנו חכמים דכל ימי מיגר אלמנותה תהיה מציאתה ליתומי' קמ"ל שמואל דמציאתה לעצמה והיינו דוקא אי הנזונת תנן אבל אי נזונת תנן דליכא אלמנה שאינה נזונת אע"ג דכשתבעה כתובה מב"ד שאינה נזונת הויא נמי מציאתה לעצמה לא מיירי שמואל בהכי משום דלא מקרי אלמנה אלא כשאין דעתה להנשא אבל כל שדעתה להנשא ותובעת כתובתה לא מיקרי אלמנה וכמ"ש רש"י במהדורא קמא דלהכי כתבי אנשי גליל כל ימי מיגר אלמנותיך דמשמע כל זמן שאין דעתה לינשא וכדכתבינן לעיל הלכך כל זמן שאין דעתה לינשא לכבוד בעלה היא נקראת אלמנה והיא נזונת מנכסיו לאנשי גליל וכיון שכן יש לנו לומר נמי דמציאתה ליתומים כיון דנזונת ולאחר שתובעת כתובתה ורוצה להנשא הוסר שם בעלה מעליה ואינה נקראת אלמנה ופשיטא ודאי דמציאתה לעצמה והלכך לא מצי מיירי שמואל בהכי דלא קאמר אלא מציאת אלמנה וליכא אלמנה שאינה נזונת לאנשי גליל וכדכתיבנא וליכא למימר דשמואל לאנשי יהודה איירי אע"ג דסתם תנא כאנשי גליל דכיון דאיהו פסק כאנשי גליל נמצא דלא מיירי לא להלכה ולא לפרושי מתני' וכמ"ש הרמב"ן ז"ל וכדכתיבנא לעיל כנ"ל ולכך דחיק לפרושי כן במהדורא בתרא משום דס"ל דאין סברא לומר אפילו לאנשי יהודה דכל עוד שהם רוצים לזונה דתהוי מציאתה לעצמה: